למה ללמוד? תשננו

בסוף-השבוע התבשרנו כי מעתה, חלק מציון הבגרות בתנ"ך יכלול שינון פסוקים בעל-פה והקראתם בקול. המטרה שעמדה מאחורי החלטתה של המפקחת המרכזת של לימודי התנ"ך הן "לקרב את התנ"ך לתלמידים ולשפר את יכולתם לקרוא טקסטים בקול". יפה שבעידן המידע והטכנולוגיה, חדשנותו של משרד החינוך באה לידי ביטוי בשימת הדגש לא על יכולת והבנת הטקסט, גם לא על חשיבה ביקורתית או אפילו על יכולת התמצאות גרידא בנבכי התנ"ך, כי אם על יכולתם של תלמידי ישראל להציג תשובה ציונית הולמת למקהלות הכנסייה - ולזַמר לפי טעמי המקרא מספר פסוקים נבחרים.

ההגיון שעומד ביסוד ההחלטה מעניין: התלמידים כושלים כביכול בהיבט מסוים של לימודיהם, והפתרון של משרד החינוך

 אינו במציאת מקור הבעיה ובהצעת דרכים להתמודדות עימה - אלא במתן גושפנקא רשמית לכישלון הפדגוגי, בדמות הנהגת ניקוד בבחינת הבגרות עבור אותו חומר שהמערכת יודעת כי תלמידיה בהכרח יצלחו אותו. התרחיש במקרה זה ידוע; הורים בעלי יכולת לא "יפקירו" את ילדיהם ליכולתה המוגבלת של מערכת החינוך, וימהרו לממן שעורים פרטיים מכיסם, כדי שילדיהם בכל זאת ילמדו כיצד ללמוד. המורים המבכים על היעדר משאבים למימוש התוכנית יזכו לתוספת עדנה כלכלית בשיעורים הפרטיים, ויתרמו את חלקם ליצירת פער נוסף בין אלו לבין האחרים, שידם אינה משגת ליהנות ממערכת החינוך האפור.

העובדה המצערת, כי לימודי התנ"ך וטקסטים יהודיים בכלל אינם זוכים לפופולריות במערכת החינוך הממלכתית - אינה גזרה משמיים, כי אם תוצאה של פגמים מובנים במערכת ובשיטות ההוראה. בתנ"ך, יותר מאשר באנגלית ובמתמטיקה, נדרשת תפישה כוללת לגבי מטרות הלימוד ושיטת ההוראה. נדרש שילוב בין לימוד הטקסט לבירורו, בין הרקע ההיסטורי והיווצרותו לבין השפעתו התרבותית-הלאומית, בין הפשט לדרש ועוד. לא פחות מכך נדרש להכיר את האתרים המופיעים בטקסט, מבלי לגייס היכרות זו למטרות פוליטיות לאומניות. אין להתפלא על כך שהיעדר תפישה מורכבת שכזאת משתקף ביחסם של התלמידים למקצוע. למעשה, אפשר אף להתגאות בכך שהביקורתיות של התלמידים מעוררת בהם אנטגוניזם לכל הנחתה מלמעלה.

מלמדים אותם אוסף של של פסוקים תחת המטריה הערטילאית והפשטנית של "מורשת אבות", שלעיתים אף מגויסת על-ידי שרת החינוך בציניות למטרות פוליטיות. התנ"ך והיהדות הפכו להיות מזוהים יותר ויותר עם תנועות ומפלגות פוליטיות, המנכסות את התכנים ושוללות פרשנות והבנה אחרות. התוצאות לא מאחרות לבוא, הן בדפוס העוינות שמגלים התלמידים ללימודי התנ"ך והטקסטים והן בהתדלדלותם המתמדת של החוגים באוניברסיטאות, עד שעל דרך הלצון מכונה החוג לתלמוד בחלק מהאוניברסיטאות "החוג לתלמיד (הבודד)".

מעניין להשוות זאת למצב בארצות-הברית, בה לימודי יהדות בכלל זוכים לפריחה מדהימה בשנים האחרונות (למעלה ממאה אוניברסיטאות בצפון אמריקה מציעות כיום תכניות שונות בתחומים אלה). מכוון שבקהילה היהודית האמריקנית תפישת הזהות היהודית אינה מובנת מאליה, ההתמודדות עם שאלות הזהות הקשות העולות שם מניבה תשובות מפתיעות ומעודדת התחדשות של השיח המקומי. אצלנו, הנסיון לאינדוקטרינציה לאומית דרך לימודי התנ"ך הוא אולי אפקטיבי לעתים, אך סופו שהוא מרדד את התחום, ותרומתו ליצירת מטען תרבותי בעל ערך מוטל בספק.

עושרה התרבותי של היהדות נולד מביקורת ותהייה, ממחלוקות ומהעזה - ולא משינון וקריאה בקול. בעידן בו לימודים

גבוהים הופכים לנפוצים יותר ויותר, אין פסול בכך שחלק מהחשיפה לעושר המדהים של התרבות היהודית יבוא לאחר לימודי התיכון. לשם כך יש ליצור את הסקרנות האינטלקטואלית הנדרשת בקרב התלמידים, גם אם זה יבוא על חשבון פגיעה אפשרית ביכולתו של התלמיד הממוצע לזמר מזיכרונו שישה פסוקים מספר בראשית. בנוסף ללימודי היהדות עצמם, יש לשאוף למצב בו סטודנטים במסגרת לימודיהם הגבוהים יבקשו להעשיר את ידיעותיהם ואת החוויה האקדמית-אינטלקטואלית שלהם באמצעות עולם המושגים שהיהדות עשויה לפתוח בפניהם, ולראות בהם משלימים ולא סותרים לתחומי החיים האחרים אותם הם חווים במאה ה-21.