דאהר אל עומר: השליט העליון והגליל התחתון

קראו לו נסיך הגליל, וגם שייח השייחים. הוא היה השליט היחיד בארץ במאות השנים האחרונות שהצליח לשמור על שלטונו 50 שנה ברציפות ועוד להיחשב לנדיב לב ועז רוח, לפוליטיקאי ממולח ולמנהיג כריזמטי. בשיאו, באמצע המאה ה-18, שלט על השטחים שבין הליטאני בצפון לאל-עריש בדרום, מהים במערב ועד עבר הירדן במזרח. הוא חי עד גיל 85, התעמת עם האימפריה העות'מנית ושיתף פעולה עם יהודים מצד אחד ועם שודדי ים מצד שני. את חותמו על ארץ ישראל אפשר לראות גם היום ברשת מצודות ומבצרים שבנה ובעיקר בערים טבריה, עכו, חיפה ויפו. קבלו את דאהר אל עומר.

ההתחלה היתה צנועה. שבט של בדואים בשם זידאני שעזב את ערב הסעודית

 במאה ה-17 עלה דרך השבר הסורי אפריקני והגיע עד לבקעת בית נטופה. ב-1700, כשדאהר היה בן 11, אביו עומר, שסייע לוואלי (השליט) של דמשק, קיבל בתמורה את אחת המשרות הנחשקות באותם ימים – חוכר המיסים של אזור טבריה. שנים אחדות לאחר מכן נישא דאהר לבחורה דמשקאית מבית עשיר, וכך הפך צעיר הבנים לבית עומר למבוסס ביניהם. לא רק זאת, אביו העביר לו את המשרה של חוכר המיסים של טבריה וכל אזור הגליל התחתון.

טבריה, בה ביסס השייח הבדואי הצעיר את מעמדו, היא התחלה מצוינת לסיור שעורכת החברה להגנת הטבע בעקבות דאהר אל עומר.

חומת טבריה

נקודת המוצא של הסיור היא מצודת צ'ולייבי, שנושאת את שם בנו הבכור של דאהר אל עומר מאשתו השנייה (היו לו ארבע, כמובן). דאהר היה זה שהתחיל את בניית המצודה (סגורה היום), שחזיתה משמרת עדיין יופי מרשים של אבני בזלת מקומיות. ב-1737 הוא בנה את חומת טבריה, שהקיפה את העיר משלושת עבריה. שרידים של החומה נותרו על תילם עד ימינו.

מהמצודה עולים מעט במעלה הרחוב לעבר גרם מדרגות לא מוכר אך יפהפה, ואפילו נקי (ולטבריה יש בעיה בתחום הזה). מראש גרם המדרגות נשקף נוף מרהיב אל הכנרת ומתחם "המלון הסקוטי". יורדים במדרגות ומבחינים במגדל המעוגל, אחד ממגדלי העיר שנותרו. עוקפים את המלון הסקוטי ועולים לסראייה, בית השלטון המרכזי בימי דאהר אל עומר והשלטון הטורקי בכלל. בפתח המבנה אורוות סוסים מרשימות ומאחוריהן כניסה לחצר פנימית שאפשר לדמיין את הדרה בעבר. השליט הבדואי כנראה בנה את הסראייה על חורבות בנייה צלבנית, כפי שנהג ברוב המקומות.

הנקודה הבאה בסיור היא מסגד אל עומריה, על שם אביו של השליט. דאהר בנה אותו ב-1743, לפני שעזב את טבריה, והוא דומה מאוד ל"איה סופיה" באיסטנבול, אם כי קטן יותר. העיצוב הזה אינו מקרי – דאהר אל עומר התריס בכך נגד הטורקים: "גם לי יש איה סופיה משלי".

פוליטיקאי ערמומי 

מהמסגד יורדים ללב השכונה היהודית העתיקה בעבר. כאן ניכרת גדולתו הפוליטית של דאהר. האינטרס שלו היה להביא לטבריה אוכלוסייה לא מקומית,

 לא בדואית ולא של פלחים, כזו שתהיה משוחררת מאינטריגות פנימיות. לכן דאג להביא יהודים ונוצרים. הוא העניק או החכיר להם אדמות בזול ועזר להם לבנות את הרובע, כולל בתי כנסת כמו זה של אבולעפיה או בית כנסת "הסניור".

המחשבה הזאת התגלתה ככדאית, שכן לא אחת היו אלא יהודים שעזרו לו ומסרו לו מידע על מהלכים הצפויים נגדו מצד השלטון המרכזי באיסטנבול. למשל? מכתב שנשלח מחיים פרחי, עסקן בכיר בחצר הסולטן, שהודיע לרבי חיים אבולעפיה שהטורקים שולחים צבא נגד השליט. דאהר לא התרגש יתר על המידה, הוא כבר התרגל לכך שאחת לשנה או שנתיים עליו להתייצב מול מערכה צבאית שמטרתה להפילו, או לפחות להצר את צעדיו ולהחלישו. איכשהו הוא תמיד ניצל וניצח. פעם הרעיל את מפקד הצבא הטורקי, פעם אחרת ניצח בקרב.

במסגרת הפוליטית שלו טיפח דאהר גם את הנוצרים ובנה כנסייה בנצרת עוד לפני שהיה בה מסגד אחד.

מסלול הסיור ממשיך לכיוון הכינרת. צועדים בטיילת שבנו הבריטים לאחר השיטפון הגדול של 1934 ומגיעים אל מסגד הים שבנה דאהר אל עומר. למעשה, יש שניים כאלה בלבד בישראל – אחד ביפו והשני כאן. ייחודו של המסגד בטבריה הוא שסירות דייגים היו יכולות להגיע עד לשפתו ממש, למקום היפה בו ניצבת כיום מכולת אשפה (טוב, כבר אמרנו, טבריה וניקיון לא הולכים ביחד). בסוף הטיילת, בקצה החומה של המנזר היווני-אורתודוקסי, נמצא המגדל הנטוי הגולש לשפת המים.

מצודת דיר חנא

נקודת המפגש הבאה עם דאהר אל עומר היא דיר חנא, אבל לפני כן כדאי לסטות לעבר מבדד נטופה, אליו מגיעים דרך הררית. מי שמצויד ברכב שטח יכול להגיע לשם בדרך נוף יפה: מול הכניסה לעילבון דרום פונים לדרך עפר מסומנת בסימון שחור המובילה לעין נטופה, ונהנים ממראה מרשים אל המוביל הארצי ובקעת נטופה. בעלי רכב פרטי שחסים עליו, יגיעו ישירות להררית דרך עראבה ואבטליון. ברכב שטח פונים שמאלה, קצת לפני הררית, אל מבדד נטופה, ואילו בעלי רכב פרטי מומלץ שישאירו אותו ליד השער של הררית, יחצו את היישוב, ומבית התה של לאקשמי יצעדו רגלית לפי השילוט.

מעבר לנוף המדהים הנשקף מן המבדד, שווה לראות את הכנסייה שנחצבה בתוך בור מים עתיק – כנסייה כמו של הנוצרים הראשונים, ללא פאר חיצוני אבל עם הרבה תחושת שקט ושלווה. פתוח כל יום 13:00:08-00, למעט שבתות.

מכאן נוסעים לדיר חנא, על כביש 805. יורדים אל לבה העתיק של העיירה

 ומגיעים אל השער המערבי. נכנסים למסגד המטופח, בסגנון עות'מני טיפוסי, שנבנה ב-1746. מעליו מתנשאת המצודה מימי דאהר אל עומר.

כשנה לפני בניית המסגד עזב דאהר את טבריה לטובת בנו צ'ולייבי. בניו גילו נאמנות די מוגבלת לשייח הפעלתן, וכשסירב לחלק להם את ממלכתו ניהלו נגדו מלחמות מרות. הוא תמיד הצליח להכניע אותם, אבל ברגע הכניעה, כמו כל אבא, ויתר ונתן להם את מבוקשם. לדיר חנא הגיע כנראה בתקופת ביניים, כאשר החל לבנות את החומות בעכו.

עולים אל המצודה בעלת שתי הקומות דרך חצר של משפחה מקומית. למעלה מתגלית חצר רחבה עם קשתות מרשימות. מהגג נשקף נוף מרשים של כל דיר חנא. לפני שממשיכים ליעד הבא כדאי לעשות סיבוב קצר בחלק העתיק של העיירה.

קהילת יהודי שפרעם

התחנה הבאה בסיור, למרות שנסיך הגליל הרבה לבנות גם בציפורי ובנצרת, היא שפרעם. המצודה המקומית נבנתה ב-1768 כבית מידות גדול (הקומה העליונה שימשה עד לאחרונה כמתנ"ס, ואולי בעתיד הקרוב תהיה הארכיון של העיר).

החלק המפתיע כאן הוא אורוות הסוסים הגדולות בקומת המסד. אלו הן קשתות אבן מרשימות שאת חלקן כבר התחילו לשמר כראוי. שימו לב לשורת הכרכובים ולמקום קשירת הסוסים.

בימיו של דאהר היתה שפרעם, שיושבת גם היום על ציר תנועה מרכזי, מוקד המסחר בצפון הארץ. העדות לכך היא ביתו היפה של מי שהיה סגן הקונסול הצרפתי. הצרפתים שלטו אז במסחר בארץ ישראל והקונסול ישב דרך קבע בצידון. דאהר היה כה חזק, שהצליח אפילו לקבוע את מחיר הכותנה ולהכפילו פי שמונה.

הוא גם הביא יהודים לשפרעם וצאצאיהם נותרו בה עד 1920. שריד לקהילה הוא בית הכנסת "מחנה שכינה", שאפשר לבקר בו (המפתח אצל המשפחה השכנה). ואם כבר שפרעם, חומוס מעולה מוגש במסעדת "אבו סאבר".

במסגרת פועלו הדיפלומטי, קשר דאהר אל עומר קשרים עם שודדי הים הנועזים ממלטה, מה שהרגיז במיוחד את הטורקים והצרפתים. ב-1775 השלטון המרכזי באיסטנבול איחד כוחות: מושל ירושלים ומושל דמשק, בגיבוי כוח ימי, ניסו לכפות עליו פשרה כואבת – לשלם חובות מס של שבע שנים. אבל שר האוצר של דאהר הודיע לו שאין כסף בקופה, והוא נאלץ לצאת שוב לקרב, בגיל 85.

ביום הראשון הוא הגיב להפגזה ימית מספינות בירי תותחים מחומת עכו, ואפילו הצליח לפגוע בכמה ספינות. ביום השני הודיע מפקד צבאו שאין טעם להמשיך במערכה. דאהר, שהבין שאפסו סיכויו, ניסה להימלט מן המערכה. בדרך הוא נזכר ששכח מאחור את עיישה, אהובתו הצעירה. הוא חזר לאחור ונורה לבסוף על ידי אנשיו. ראשו נערף כמנהג אותם הימים ונשלח לסולטן. זאת גם אחת הסיבות שכיום לא ממש יודעים היכן נקבר (מנחשים שאולי הוא אחד מהקבורים בקברי השייח ליד נחל נעמן).

בכך בא לסיומו פרק מדהים בתולדות הגליל – שלטונו של שייח רב פעלים שחיבר בארץ ישראל מוסלמים, נוצרים ויהודים.

• סיור בעקבות דאהר אל עומר, מטעם החברה להגנת הטבע ובית ספר גליל יתקיים בשבת ה-21 בינואר, בהדרכת אסף דורי. לפרטים נוספים והרשמה: טלטבע 6388688 - 03.