יומן התנקות

בחודש שההכנות למופע ההתנתקות יצאו לניצנים, בזמן שאלפי בני נוער משולהבים התגודדו בצומת סקעת בואכה כפר מימון, ולמפקדי המשטרה והצבא נשרף המוח גם בלי ארז טל - יצאתי אני להתנתקות משלי.

הגדרת המשימה היתה גמילה. הימנעות מוחלטת, למשך חודש, מכל דבר שאני צורכת או מכל דרך שבה אני מתנהגת כתוצאה מהתמכרות. אך כיוון שלתפיסתי אני מנהלת אורח חיים כמעט נזירי - לפחות מאז שהחלפתי משכורת של משרד פרסום, מידה 37 ותזונה המורכבת מהרבה מאוד אלכוהול באחריות, אידאולוגיה, שני ילדים, ימי הורים ושאריות פושרות - היה נדמה לי כי לא נותרו בי הרגלים רעים. מלבד עישון.

אבל זה רק היה נדמה. למרות שלאחרונה הודיתי בפני עצמי שנגמלתי רשמית מהיותי מגניבה, הרי שהגדרתי כבינונית היא לא משהו שאני יכולה לצאת איתו לרחוב. משום כך הקפדתי לשמר לעצמי כמה מרכיבי אישיות בלתי הולמים בעליל, שמלבד היותם חביבים עלי ביותר, הם שאיפשרו לי להאמין באחיזתי המוצקה בשוליים הסהרוריים, ולהמשיך לקיים משהו מתוך האני פורקת-העול ההיא שלא רציתי לאבד. שתיתי ויסקי כשבישלתי, כדי שיצא לי טעים, ושתיתי יין כשאכלתי, כי יצא לי טעים. עישנתי לפני, אחרי ולפעמים תוך כדי, מתמסרת להתמכרויותי באהבה ובסיאוב.

הכנתי לי קפה חזק, סיגריה מחוזקת ועוד לפחות חצי קופסה רגילה, וישבתי להכין את רשימת הגמילה. סיגריות היו המובן מאליו, אליהן הצטרפו הקפאין והג'אנק פוד בקלילות. כמו סוכריות על עוגת יום הולדת פיזרתי ברשימה זוטות כמו צבעי מאכל, חומרי שימור ומשקאות קלים. עצרתי באלכוהול, דילגתי למשחקי חצר עם הילדים במקום משחקי מחשב, ונתקעתי שוב מול האלכוהול והג'וינטים.

לחרדתי התחוור לי שבמשך חודש שלם אני עומדת לצמצם באופן משמעותי את הסיבות שלי לקום בבוקר, וכל זאת רק למען הצורך האובססיבי שלי לבדיקת גבולות וניסוחם מחדש. בעודי שותה משהו שמזגתי כדי להרגיע את התקף החרדה שלי, הבנתי שאם יש משהו שכדאי לי לנסות להיגמל ממנו, ולו לשם בחינה מחודשת, זה אורח החיים שלי.

הלילה שלפני: פרידה

כמו לפני מחנה קיץ, הבטן פירפרה לי יומיים מראש. כדי להרגיע אותה התלבשתי במיטב מחלצותי ויצאתי לעשות שופינג לקראת הסעודה האחרונה. ראשית פסעתי לאיטליז, אחר כך היתה חנות הירקות, ולבסוף מאורת היין. ארוחה מפסקת, יודע כל יהודי, צריכה להיות כזאת שהשפעתה תימשך עוד זמן רב אחרי שהיא עצמה תסתיים. התפריט שהורכב היה פונקציונלי וחסר קישוטים: הרבה מאוד בשר שנצלה בדיוק לשלושה מעגלי צבעים, מכמעט שחור לאדום עמוק, פירה של תפוחי אדמה וארטישוק ירושלמי, סלט עלים עם בלסמי מצומצם, שלושה בקבוקי יין ואחד ג'ק דניאלס. 19 סיגריות מאוחר יותר, בארבע בבוקר, אחרי שכל תחנוני שיישארו איתי רק עוד קצת נכזבו, לקחתי את הסיגריה האחרונה והכנסתי אותה למגירה.

היום הראשון: זחיחות

בצהריים, כשההנגאובר והצרידות מארוחת ליל אמש לא נעלמו ואי אפשר היה לראות בתוך האדום את הלבן של העין, אבי ילדי המליץ שאחזור לישון. הוא ישב איתם בחצר, חיבק אותם, ובקול רך ומשתתף הסביר ש"אמא מפסיקה לעשן, וזה מאוד מאוד קשה לה" - שזה בעצם זהירות, ילדים, אמא שוב עומדת להתחרפן. הוא ביקש מהם לנסות "להיות בוגרים ואחראיים, ולעזור לאמא לעבור את זה", והסיפור שסיפרה האינטונציה היה: "מלטו נפשותיכם. אני ממש פה, נמלט לידכם". הוא עוד יופתע לגלות כמה מקסימה תהיה דמותי הנגמלת, חשבתי לי, הסתובבתי לצד השני וחלמתי חלומות נחמדים.

היום השני: לחץ

כשהגיע משבר הקפה והסיגריה, החלטתי לנסות לעבור אותו בטיול ארוך עם הכלב. בחיוך גדול ומרוצה מנחישותי עמדתי מול הארון ובחרתי הופעה ספורטיב-פרובוקטיב בגוונים בהירים. מילאתי בקבוק מים, חבשתי כובע רחב ומשקפי שמש ויצאתי. 53 מטרים מאוחר יותר פגשתי מישהו שעבד איתי פעם. הוא שאל אם התחלתי לעבוד בשביל אמנון לוי.

אני צריכה לכתוב על המשבר, לא ללכת אותו, הרגעתי את עצמי ושלחתי אותי להתמודד בבית. שעה ו-47 דקות, 29 משחקי מאג'ונג למרות שאמרתי שלא אשחק במחשב, שש כוסות מים, שלוש הפסקות שירותים. אין מצב שהייתי מצליחה לכתוב משהו, בלי סיגריה אני לא מצליחה לחשוב. בכל פעם שהופיע זנבו הצפוד של רגש שאינו השתוקקות טהורה או תחינה נאלמה לניקוטין, הוא הופרע על ידי שפת הגוף שלי, תנועותי הגדועות. מה עושים עם כל כך הרבה אצבעות?

לא לשימוש עלמה גמילה דג צנצנת

אחר כך, רגועה ומפויסת, נותר לי רק לפצח את המשוואה: בצד אחד התובנה כי הגמילה תהיה קלה להפליא אם בכל פעם שארצה סיגריה אחשוב על סקס, ובצד השני - המכשול הפעוט של הזמן. פעם מזמן היה לי זמן לשבת עם סיגריה ולחשוב על סקס; אחרי הילדים נשאר זמן או לסקס או לסיגריה. וסיגריה זה אולי מסריח, אבל לא נורא אם הילדים תופסים אותך באמצע.

היום השלישי: קריז

גייסתי את היוגה לתרגול רוורס פסיכולוגי: בכל פעם שרציתי סיגריה, עשיתי נשימות. ב-11:00 כבר הייתי בכזאת היפר-ונטילציה, שכשהילדים ביקשו ממני לקחת אותם לבריכה הצלחתי לשמש מזרן ים לבכורה, ליורש ולחמישה מחבריהם. כמה יפים חייו של אדם החופשי מהתמכרויות.

"תראי, זה מאוד פשוט", אמר לי הד"ר הגומל. "מעשנים מתחלקים לשתי קבוצות מרכזיות. לקבוצה הראשונה אני מציע להחליף סיגריות בלעיסה של תאנים, ואילו לשנייה בהתעסקות ממושכת בשזיפים מיובשים. כדי לשפר את סיכויי ההצלחה, את בסך הכל צריכה לברר דבר אחד: האם את נושכת או מוצצת?".

היום הרביעי: הרהורים

אני אוהבת לעשן. אוהבת את הטקס והפולחן וההכנה, את היניקה האיטית והאש המתלהטת, את התאבכותו של העשן בחלל הפה ואת הכשפים שהוא מצייר באוויר. אני אוהבת את ההפסקה שמייצר זמן סיגריה, את הריחוק שכופה מסך העשן. את ההתבודדות בטקס אישי ואינטימי. 1,500 שנים לפני שבמרלבורו המציאו את האבטיפוס לרלף לורן, האצטקים ובני המאיה כבר העבירו מקטרות. בספרד קראה הכנסייה לתועבה שהביאו מגלי העולם החדש "שתיית עשן", ובאנגליה ניתנו שיעורים בעישון. קסמו של הפולחן היה גדול מכדי שיהיה אפשר לבטל אותו כטקס נפסד. לפחות לא בלי להתנסות.

מעטות מאוד מהסיגריות שעישנתי - בחסות התאגידים שהפכו אותן למהירות, זמינות וממכרות - אכן סיפקו את ההבטחה. כמעט בכל פעם שכפפתי קלות את גווי כדי לשלוף סיגריה או חיוויתי תנועה עדינה שנועדה לגונן על האש מפני הרוח שאינה מנשבת בחדרים, התמכרתי לדימוי הריק ולא למלוא החוויה החושית שיכול העישון להציע. למרבה האירוניה, דווקא בכל פעם שהדלקתי סיגריה, ולא ג'וינט, פעלתי כמכורה.

אצל רוב המעשנים שאני מכירה, כבר שנים שלא מדובר בקטע חברתי; אצל רבים מהם מדובר באקט הסוגר חלק אחד של היום ופותח שני. באנגליה סוגרים את היום בפאב, אבל בלונדון, שחוותה שקט מאז ליל הגשרים ועד אל-קאעידה, יש פרוזק במים. כמה אנשים צריכים להשתין פרוזק כדי שזה ייספג ממי התהום בבארות השתייה? האמריקאים אוכלים או רואים טלוויזיה, מרביצים לכושים או יורים בכולם. לצרפתים אין דאגות. באפריקה הרעב ממלא את הכל. ואצלנו המציאות נטרפה עד כדי חוסר יכולת להכיל אותה ולתפקד בה באותו זמן.

כשהיא בלי מסוככים, המציאות של חודש הגמילה שלי הופכת לקשה מנשוא. ביולי של קיץ 2005 אני מרגישה שעבורי קיימים שני אפיקים: להוציא את העמי איילון שבי ולצאת לכבישים - או לנסות להמשיך ולייצר, למעני ולמען בני ביתי, מציאות שפויה אלטרנטיבית.

שבוע: אופוריה

את כאבי חסרונם של הרגלי אני מחליפה בהמון יוגה, ובטבע הפראי של גינת ביתי וסביבותיה. מאז שהייתי לבדי בסיני, לפני יותר משנה, לא טיפלתי בפיזיות שלי כפי שאני עושה עכשיו. זקופה וחגיגית אני מקפידה בגופי מתוך התכוונות כמעט דתית.

כעבור שבוע זה קורה: אני מתעוררת לציוצן של היונים שבנו קן מעל המזגן של חדר השינה שלי. אותן יונים שבימים כתיקונם, כשאני לא מכה עם המטאטא במזגן כדי לגרש אותן, אני מפזרת עליהן את התכשיר "יונה - עופי מפה" (שהוא ההוכחה לכך שכשיש לך תכשיר מנצח, לא חייבים להעסיק גם קופירייטר). השעה היא 05:45 ואני קמה מהמיטה מחייכת. יוצאת לחצר, משתהה עם צחצוח השיניים, מתענגת על ריח הגוף שלי, שותה כוס מים ומתחילה תרגול ארוך ונפלא של יוגה, בריאות, מלאכת יד וציפורים. ב-07:00, אחרי מקלחת וכשארוחת הבוקר והסנדוויצ'ים המושקעים כבר מוכנים, אני הולכת להעיר את הילדים - ושרה. אללי.

כמי שילדותה עברה עליה בשנות ה-70, לא רק שלעולם לא אקח חלק ברטרו אופנתי לאותה תקופה מחפירה, אלא שהמשפט שעיצב את אישיותי - אפילו יותר מהאפשרות לבנות את עצמי מחדש כסטיב אוסטין - היה "מהר יותר, גבוה יותר, חזק יותר". לכן אך טבעי היה שבתום עוד שלושה ימי טיפול עצמי מסור חוויתי גל של התעלות רוחנית, שאצל מאובחנים נקרא מאניה. בדמיוני כבר יכולתי לראות אותי, טהורה בגופי ובנפשי ונקייה מחולשות החיים - המוארת המתעשרת - מעבירה סדנאות התעוררות המוניות, גומלת חסדים וקונה אחוש פרארי.

שבוע וקצת: התפכחות

כעבור יומיים, כששקלתי להתנדב כפרובוקטורית של השב"כ, נאלצתי להודות שעדיף אם מסע הגמילה הזה לא יוכתר כהצלחה גורפת. הבנתי שגם אם בשם הסקרנות אשמח לתעד את רגעי הקריז המשתלטים עלי - אם רק אסגל לעצמי באמת את אורח החיים המואר שגזרתי על עצמי לחודש, פירושו שכל מה שאשאיר אחרי יהיה גן גידולים אורגניים מהסוג הלא נכון.

כשהתחילה סופסוף הבריזה המבורכת בתום יום נוסף של הימנעות (שעבר עלי בתנאים של 90 אחוזי לחות ובהזיות על בשר, שנגמרו בנגיסת כתפה השזופה של בכורתי), כל מה שרציתי היה לברוח אל הים. לבהות בשקיעה ולהניח לה להזכיר לי שיש דברים זולת ניקוטין ששווה לחיות בשבילם. להתמכר לחול ולרחש הגלים עם בקבוק של בירה? עם סיגריה? עם חברים ויין? עם עארק ונענע? נשארתי בבית ובמשך לילה ארוך השתתפתי בכל אחד מ-10,237 שאלוני "בחן את עצמך" בנושאי התמכרות שגוגל מצא עבורי תוך 1.9 שניות.

לא לשימוש עלמה גמילה דג צנצנת

"אני רוצה שתחזרי לעשן, אמא, את לא נחמדה", מילמל היורש כשדחסתי אותם לאוטו לאיזה יום כיף מלא פעילות שתיכננתי לנו. הבכורה, שהתאפקה מלגלות שותפות מלאה בבקשתו, הפנתה סנטר כועס הרחק ממני. כבר לפחות שלושה לילות שאני שומעת אותה מפנה תפילה ותחינה אל היושב במרומים, שיוציא אותה מהמטריקס ויחזיר את אמא שלה.

בעוד הרבה שנים, אחרי ארוחה טובה ויין, יתנהל הדיאלוג הבא בין ילדי: "תגיד, אתה זוכר את הקיץ ההוא של ההתנתקות?", תשאל בכורתי. היורש יגיד "כן", ורצף תמונות מרצדות של יוגי-הו והארי וצ'רלי יחלוף בראשו וכולו בכתום. "אתה זוכר במקרה איזה טרנד של תוכניות מציאות שהיה אז, משהו שהחליפו בו אנשים?", היא תשאל, והוא יענה: "את מדברת על הזמן שהחליפו את אמא בצביקה פיק ושלחו את קובי מידן להיות הפסיכולוג?".

היום העשירי: דודא

בתום עשרה ימי גמילה מכה בי הפער בין הדרך שבה אני תופסת את עצמי לבין הסביבה. או נכון יותר, הוא כמעט מכה באישה שדחפה אותי בסופר כשהחלפתי מבטים עם עיניהם היפות של הסטייקים. "יותר מדי טופו", התנצלתי בפניה, "העדשים מעצבנות לי את הקיבה". לפני הזריחה, כששכבתי ערה אחרי שחלמתי שכיני קינואה קטנות מטיילות לי בגוף, איבחנתי בצער כי שבעה אנשים, שאני יודעת בוודאות שקודם חיבבו אותי, אמרו לי במילים שונות שיתפנו אלי אחרי החגים. ודווקא כשהאמנתי שאני במיטבי, שמזגי נוח לבריות יותר מאי פעם.

בעידן הנוכחי, כמעט כל גמילה היא אקט אנטי-קפיטליסטי; כל מה שממכר הוא משהו שמישהו מיכר אותנו אליו. הניקוטין פשוט הצטרף מבחינתי לרשימת החרמות הארוכה שאני מנהלת גם כך. שנים אחרי שנגמלתי מקולה ומטלוויזיה, מנייקי בפרט וממותגים כמעט בכלל, לכבוד ולעונג יהיה לי לשמר את הגמילה מסיגריות. לעומת זאת, כיוון שמלכתחילה היה הקפה רק לצורכי המכלול - הרי שתשוקתי לטעמו ולריחו היא הדבר הראשון שנכנעתי לו, והתרתי לעצמי לשתות כוס עד שתיים ביום.

עירנית ופעילה הרבה יותר בשתי כוסות קפה ליום מאשר בעשר, הרגשתי בעוצמה את כאבי הפאנטום לתחושת הנגיסה בבשר ואת הגעגוע הנורא לעמימות שמשרים האלכוהול ופרחי המרפא - שבתוכה אני חושבת את המחשבות הכי צלולות. זהו, בתמציתו, הדבר שממנו הייתי צריכה להחליט אם להיגמל.

מחקרים שנערכו בשנים האחרונות הוכיחו התאמה ברורה ולא מקרית בין מוטציות ספציפיות בנוירו-טרנסמיטר דופאמין, לבין התנהגות התמכרותית. באופן מעורר בעתה שמטה הקלות שבה נפרדתי מהסיגריות את הקרקע שעליה צעדתי כמעט מחצית מחיי, כשאני מצהירה על עצמי כאדם מתמכר. אם הכל הוא באמת שאלה של בחירה, כמו שאומרים ברוחניות, האם לא כדאי שאשתמש בשיעור ששלח לי היקום כדי לשנות את חיי? האם הבחירות שעשיתי פעם, במציאות שונה, עדיין רלוונטיות? ואולי, כחלק מההשלמה עם התבגרותי הבלתי נמנעת והבלתי מושלמת, הגיע הזמן שבמקום לשבת בחדרי, לעשן ולהגג על עוולות, אצא אל הרחוב ואנסה לתקן אותן?

אמצע הדרך: קונפליקט

אחרי שבועיים הגיע המשבר. יום שישי אחר הצהריים בגליל, מרחק שעתיים וחצי מהחיים. רוח מנשבת נשאה ריח בשרים נצלים. במי הקרח שלמרגלותי צפו בקבוקי יין מצוננים. יכולתי לשתות ולאכול כאוות נפשי. לספר על זה או לא לספר היא שאלה של מוסר ואתיקה עיתונאית, אבל על ראש הגבעה ישבתי והתחבטתי בשאלות קיומיות.

בשנות נעורי, שנחוו במקביל למלחמת לבנון, התהוותה תחושת השבטיות המכוננת הראשונה שלי בהפגנות נגדה. בשנות התרדמת של שמיר, בזמן שהשאלה לא היתה אם לצאת מכאן אלא לאן ומתי, הסתובבתי בעולם ובדקתי אופציות. עלייתו של רבין לשלטון, עם פרץ התקווה שהזכיר את הצילומים הזהים השתולים לכולנו תחת הערך "1948", היתה אחד מאותם רגעים שבהם הזהות בין האישי לפוליטי מזדקקת.

כמו רבים אחרים החלטתי להישאר בארץ, אבל באותה הזדמנות לייבא לכאן מזרח תיכון חדש. זאת היתה ישראל, ובשארם הפריחו בלונים. זאת היתה ישראל, אבל היו מסיבות והופעות של האמנים הכי גדולים. ברחובות נשמעו שפות וצבעים ובליינים, והאושר הופרט, וכבר היה מותר לו להיות אישי ולא לאומי. והיו גם פיגועים, שאיתם הופרטה גם האבלות.

כדי להתגבר על ייסורי הגמילה חייבים תקווה. כדי לא להיכנע, הדרך שלמענה נגמלים חייבת להיות מנחמת. אני לא רוצה יותר לצאת לרחובות ולהיאבק בשם אידאולוגיות. אני רוצה שהמדינה שאני חיה בה תדאג שלוויקי קנפו תהיה עבודה שתאפשר לה קיום נאות. לא ייתכן שהאופציה היחידה היא להיות לימור לבנת או דניאלה וייס. אני לא רוצה לטפס על טרשים בשמש, זה מזיק לעור הפנים. "בסך הכל אני רוצה לחיות את חיי בשקט", היה השיר של מלחמת המפרץ - ואנחנו, גם אז, הגבנו רק בזמן ובמקום שהתאימו לנו. בקלפי.

"יואו, אמא, תראי כמה אנשים עושים קמפינג", אמר היורש מול הדיווחים בטלוויזיה מליל האהבה בכפר מימון. עוד מספר שניות ניסו גבותיו, שהתקרבו והתרחקו, לפענח את המחזה התמוה. ואז, תוך שהתרחק מהמסך, הוסיף: "איזה כיף להם".

מהדורות מיוחדות בטלוויזיה ובעיתונות תירגלו על חצי יבש את ההתנתקות. אני ישבתי בלילות מול האינטרנט ושמתי לב לכך שחסרונה של סיגריה הגיע בדיוק לשלב שבו הוא מודע אך משעשע. ספרתי את הפעמים שבהן האינסטינקט שלח אותי לחפש לו ניקוטין והשקתי עם עצמי כוס ויסקי דמיונית.

בהקדמה לאוטוביוגרפיה של גנדי כותב הד"ר דני רווה שמקורו של הסבל האנושי אינו במושאים, אלא בהיקשרות או בהזדהות המופרזת עימם. ולכן "הסתגרות במערה בהימאליה או בגליל לא תפתור את הבעיה. המושאים אמנם לא נמצאים שם, אך 'טעמם' עשוי להיות מוחשי מתמיד וההיקשרות אליהם איתנה מאי פעם. מה הטעם להתנזר מסטייקים ולפנטז על טעמם?".

כשטעמו של המשפט הזה סירב להרפות מבלוטות הטעם הגועשות שלי, הבנתי שהגיעה עת ההכרעה ושעלי לבחור. אם הייתי חיה בין כבשים והרים בניו זילנד, יכול להיות שאת שעות השעמום הייתי מעבירה באיחוי החור באוזון במקום בניסוח כפייתי של חרדותי והדחקתן כעבור רגע. אבל מתוך זיקתי המצערת לארץ ישראל, בחרתי לחיות פה. כיוון שעברית היא המקצוע ושפת הרגש שלי, זה כנראה לא עומד להשתנות בקרוב. גם אם אבחר להגר ממנה לפרקי זמן מפעם לפעם, אני רוצה לעשות את זה משיקולים אישיים ולא פוליטיים.

שלושה ימים לפני הסוף: סיכום

כשקראתי את דבריו של גנדי בדבר המעשה הפוליטי, הבנתי שהכתיבה היא המעשה שלי. בארץ שבה אימצו מתנגדי ההתנתקות את סממני המהפכה הבלתי אלימה (כולל אב רוחני באותו שם) למען קיום שמושתת על גזענות וכוח, רק מילים יכולות ללכוד את גודל האבסורד. הייתי יכולה לעשות יותר, אבל יכולתי גם לעשות הרבה פחות.

את זמן הסיגריות שלא היו במהלך החודש הקדשתי לתוכנית מגירה שבמקרה שההתנתקות תידרדר חס וחלילה, תקנה לי ויזה לארה"ב: זהו תקציר הסרט על סיפור האהבה הבלתי אפשרי שנרקם בין קצין ישראלי צעיר ממוצא רוסי למתנחלת חסודה שאת ביתה הוא בא לפנות. על רקע חופי עזה נפרשת מערכת יחסיו עם המפקדת שלו, יפהפייה קשוחה הנחושה שלא להניח לאף חייל שתחת פיקודה לסרב. את הקצין יגלם בראד פיט, במבטא שהוא הומאז' למריל סטריפ. את הנערה תגלם לורין אמברוז מ"עמוק באדמה" - ותפקיד הקצינה, שנכתב כמובן עבור אנג'לינה ג'ולי, יעבור במקרה שייפרדו לפני הצילומים לידיה של הילארי סוואנק.

היום האחרון: תובנות

"האמא המספיק טובה", הגדיר ויניקוט את האם האולטימטיבית, וכמותה אני שואפת להיות "מספיק טובה" גם בכל השאר. גמולה ככל שיכולתי להיות צעדתי לעבר יומו האחרון של החודש. אני לא יודעת אם הגמילה הזאת הפכה אותי לאדם טוב יותר; היא לבטח עשתה אותי פחות משתעלת ומסריחה. דייני. את המשקל העודף ואת ריאותי המתנקות אשקיע בשחייה. אקבל בחרדה את שארית הקיץ כשאני מצוידת במספר בקבוקי אלכוהול משובחים. כמו אחרי צום, אתחיל בקטנה - ורק אז יגיע הבשר האדום והעסיסי, כשיהיה זה שעליו פינטזתי, ולא פיסה אחת לפני. את המתנה שתיכננתי לקנות לי בסוף הגמילה בכספי הסיגריות שנחסכו לא אוכל לממש, כיוון שהיא נשמרה בתווים של קלאבמרקט.

המסקנה המשמעותית ביותר שלי מחודש הגמילה הזה היא שהגיע הזמן שאשלים עם הדרך שבה בחרתי לחיות. יש מוצדקות או מנומקות ממנה, אבל היא לפחות לא מנצלת או פוגעת, והיא זאת שנוח לי בתוכה. את פרץ הזעם האחרון שיכולתי לייחס לגמילה הפניתי אל פורום החברות הסלולריות ואל אלוהי האופנה, שהרשה לקחת לי את הכתום. גם אם אצליח מעתה ועד עולם לנהל אורח חיים גמול, צלול כסאקי וצח כליבו של המהטמה, לעולם לא אמצא בי את הסליחה על זה שהשניאו עלי כתום.

לפעמים, כל מה שצריך כדי לשנות אורח חיים והרגלים זה גמילה כפויה. "בשלב הראשון ננסה את עזה, זה בקונצנזוס", אמרה קונדוליסה לבוש אחרי שחזרה מתוכנית הרזיה בגמילה מפחמימות. "זה עבד עלי, זה יעבוד גם על אריק". אחרי מה שהיה יכול להיראות כמו מחשבה מעמיקה, פנה אליה ג'ורג' דאבליו ואמר שאינו מצליח לדמיין את אריק שחור ורזה.

ההתנתקות נועדה לתת לישראל הזדמנות לנסות גמילה לייט. כפי שנאחזתי אני ברגעי המשבר בידיעה שהזמן נוע ינוע, ועוד מעט אוכל לשוב להרגלי הרעים - כך מתאפשרת הנסיגה מעזה. רק כיוון שבסופה, בברירת המחדל שלה, מחכים יהודה ושומרון והפלסטינים. אריק, האם שומע? אני מוכנה להתחייב שאם ישראל תתגבש בגבולות ברורים, במקרה שהמציאות תואיל להפוך לרגועה, למשך שלושה חודשים לפחות אנסה גמילה נוספת מכל מייפי המציאות. אני מבטיחה להימנע מבידור ומפופ משוקולד, ואולי אפילו להפסיק לצבוע שיער. רוצה להשתתף בניסוי?