מי אשם בדימוי הגוף הנמוך שלכם? ההורים כמובן

שני מחקרים חדשים שנערכו לאחרונה באוניברסיטה של קליפורניה מצביעים על כך שהורים עלולים לקבע בילדיהם סטריאוטיפים בנוגע לדימוי הגוף, שיכולים לגרום בבגרות להפרעות אכילה.

את המחקרים הוביל הפרופ' לפסיכולוגיה תומס ג'וינר יחד עם חוקרים נוספים מהאוניברסיטה בטלהסי ובשיתוף עמיתים מהמכון למחקר באורגון, של

אוניברסיטת וויסליין. תוצאות המחקרים התפרסמו באחרונה בירחון הבינלאומי להפרעות אכילה.

אחד הממצאים המרתקים במחקר הוא כי הורים לפעוטות בני שלוש מתייחסים באופן שונה למשקלם של הבנים והבנות, ואף להרגלי האכילה שלהם. כך, למשל, במקרה שבו משקלם של ילדים משני המינים זהה, הורים לבנים דאגו יותר ממשקל נמוך יחסית. לעומת זאת, משקל נמוך אצל בנות - עורר פחות דאגה. בנוסף, ההורים טענו כי בנותיהם אכלו מספיק, בעוד שהורים לבנים חשו שבניהם לא אכלו די. לטענת החוקרים, הממצאים מעידים על כך שהורים שבויים בתפיסות מגדר סטריאוטיפיות בנוגע לתיאבון ולמשקל הגוף של בנים ובנות.

בן צריך להיות גדול וחזק, בת - רזה

"הורים שבויים עמוק באידיאלים של רזון שיוצרת המדיה האלקטרונית, ודואגים שמא הבנות לא יעמדו בסטנדרטים המחמירים", מסביר פרופ' ג'וינר. "הם לכודים בחשיבה סטריאוטיפית בנוגע לאיך צריך להיראות גבר - גדול וחזק, ומהי התנהגות גברית - תיאבון רב וכוח, ולהיפך: מהו המראה הנשי ומהו אידיאל היופי הנשי".

טובה קראוזה, דיאטנית קלינית, מסכימה שהבעיה מתחילה בהורים: "תיאבון בריא אינו עניין של ג'נדר. בנות ובנים, במיוחד בינקות, אמורים לקבל ולאכול מזון בריא ומגוון בלי קשר למינם. אני חושבת שהורים אינם מטפחים מספיק את דימוי גוף של ילדיהם ולא טורחים לומר להם עד כמה הם נראים טוב, עד כמה הם יפים".

פרופ' ג'וינר מאמין, כי הרדיפה הגדלה והולכת של הורים אחרי אידיאלים של מושלמות בנוגע לילדיהם מביאה אותם "לקנות להם את הבגדים הכי 'נכונים', להשיג את החברים ה'נכונים', הפעילויות ה'נכונות' ואפילו לדאוג לכך שיהיה להם את הגוף ה'נכון'.

"הבעיה היא", הוא מזהיר, "שתפיסת עולם כזו של הורים משפיעה גם על החשיבה שלהם בנוגע למה וכמה צריכים הילדים לאכול, והיא עלולה להשפיע על הרגלי האכילה של הילדים האלה בגילאים מבוגרים יותר".

תנו לילדים לבחור

קראוזה מציינת את תיאוריית "חלוקת האחריות" של החוקרת אילין סאטר, חלוצת התפיסה בנוגע ליחסי המאכיל והאוכל, לפיה האחריות של ההורים היא להעניק לילדים את האוכל הכי בריא שאפשר, ולקבוע את מקום ומועד הארוחה בלבד", כל השאר נתון לאחריות הילדים, בכל גיל.

"גם כשמדובר בפעוטות", אומרת קראוזה, "הם יבחרו מה לאכול מתוך ההיצע המגוון והבריא שעל השולחן (חומוס או גבינה לבנה) הם יחליטו כמה לאכול (פרוסה או חצי) וזה הקו שצריך להנחות את ההורים.

היא מציעה שבכל גיל נראה את נושא ההאכלה כסוג של דיאלוג בין הילד למאכיל. "צריך להקשיב לאיתותים של הילד, לסימני הרעב והשובע שלו, להעדפות שלו ולכמויות המזון שמתאימות לו. כשהורים מנסים להכריח ילד לאכול - זה פתח להמון צרות".

פרופ' ג'וינר מודע לכוונות הטובות של ההורים, אבל חושב ש"הדאגה שלהם בנוגע להרגלי האכילה של הילדים אינה במקומה ואינה מועילה לפיתוח הרגלי אכילה נכונים. המקרה היחיד שאמור להדליק נורה אדומה אצל ההורה הוא אם חלילה הילד לא אוכל בכלל.

עוד הוא מוסיף, כי "אצל ילדים שאוכלים יותר מהנדרש, הגבלות לא יועילו. במקום לאסור עליהם, יש להציע מגוון רחב של מזון בריא ומזין ולעודד פעילות גופנית".

אמהות מודאגות יותר

ג'וינר ועמיתיו מצאו כי הורים מסרבים להודות בכך שהילד שלהם סובל מעודף משקל, למרות ש-20% מהבנות ו-18% מהבנים שהשתתפו בו סבלו מבעיה זו, בהסתמך על טבלת חישובי מסת הגוף. ממצא זה מבליט את הקושי של ההורים להעריך ולתאר את מידות הגוף של ילדיהם.

- האם את מוצאת הבדלים בין התנהגותן של אמהות לזו של אבות בנושא ההאכלה?

קראוזה: "לפי מה שאני רואה בשטח, אמהות מודאגות יותר, וכשזה מגיע לבנות, הן חשות לעיתים קרובות הזדהות כל כך גדולה, עד שהן מבקשות לחסוך מהבנות בעיות דומות לאלה שהיו להן עם המשקל..."

קראוזה מדגישה שדימוי גוף מתחיל בגיל צעיר. לפיכך, היא ממליצה לא להעיר לילדים הסובלים מעודף משקל, אלא להעביר את המסר בעקיפין: לתת חיזוקים במקומות שנדרש, להתייחס לשיער, לעיניים, אפילו לריסים. "הערות שליליות בנוגע למשקל ולמראה נצרבות בלב הילדים למשך שנים", היא מזהירה. "בכלל, לא צריך להזכיר את המילה 'שמן' או 'משמין', ולזכור שאין מאכלים רעים וטובים, אלא בריאים יותר או פחות. אם לא נקפיד על כך, נכניס את הילדים לפרדוקס: שהרי דווקא המזון הרע - השוקולד והסוכריות, הוא הטעים..."

למה הוא יורק את האוכל

במחקר אחר צפו החוקרים בהתנהגות אכילה בעייתית של קבוצת בני שלוש: בררנות בנוגע לסוגי מזון, מאבקי שליטה וסרבנות אכילה. לדברי החוקרים, אלה הבעיות הנפוצות ביותר בקרב בני השלוש. כ-79% מהם נוהגים לירוק מזון, 71% כועסים כשהם רוצים סוג מסוים של מזון ונענים בשלילה. לעיתים קרובות

עלולים להופיע התקפי זעם סביב מזון, וכן העדפה של מזון מסוים ביום אחד ודחייתו ביום שלמחרת.

קראוזה מסבירה שאין צורך להיבהל אם הילד יורק את המזון: "מחקרים מראים שדרושים בין 10 ל-20 ניסיונות כדי שילדים יסכימו לאכול משהו חדש, והדבר נכון גם לגבי בני ארבע, חמש ושש. לכן מומלץ לחזור ולהציע מזונות מסוגים שונים".

החוקרים ציינו כי בעוד שסירוב לאכול מזונות מסוימים היא התנהגות שכיחה בגילאים אלה והיא חולפת עם הזמן, מאבקי שליטה סביב אוכל עלולים להוביל לבעיות בעתיד. מתברר כי המאבק לשליטה סביב נושא האוכל אינו חולף עם ההתבגרות, ואם נוסיף לכך אישיות מרדנית, ניתן לנבא בעיות בהמשך הדרך.

קראוזה אינה חושבת שהמאבקים קשורים למבנה אישיות מסוים. "ככלל, לא צריכים להיות מאבקים על שליטה סביב אוכל. כבר בשלב המעבר למזון מוצק צריך לתת לילדים שליטה, לתת להם להחזיק כפית ביד ולהפוך זאת להרגל, כך שבבוא היום הם יאכלו בעצמם", היא מבטיחה.

החוקרים, שבדקו 93 משפחות, 93 אמהות ו-54 אבות בשני המחקרים, תיארו מצב שבו ילדים בעלי מסת גוף גבוהה היו נתונים בקונפליקטים רבים יותר עם אמהותיהם בזמן הארוחות. החוקרים מסבירים זאת בכך שאמהות לילדים מלאים, מנסות או מתאמצות להשיג יותר שליטה בשעות האכלה, יחסית לאמהות של ילדים רזים. גם כאן נמצא שאמהות מנהלות יותר מאבקים עם הבנות מאשר עם הבנים.