נשק פסיכולוגי, פצצה פרימיטיבית

לפני כשנה, בכנס צבאי בו השתתפו מפקדי יחידות מיוחדות בצה"ל, אמר אחד מהם שהיעדר פתרון לבעיית הקסאמים מעיד על כשלון מחשבתי של המערכת הצבאית. אם היו לוקחים את היחידות המיוחדות הרבות של הצבא, בונים להן מפקדה מאוחדת, ומשקיעים אותן בשטח לאורך זמן, אמר הקצין, היינו יודעים לתת מענה.

הדברים מבטאים לא רק תסכול של מפקדי שטח, הרגילים לחשוב שהם מסוגלים לפתור הכל בכוחות עצמם, אלא גם מסורת ולקחים של הצבא מן הימים המתסכלים של הלחימה בלבנון.

במחצית השנייה של שנות התשעים, תחת אלוף פיקוד צפון, עמירם לוין, ניהל צה"ל לא מעט מבצעים מוצלחים באזורי השיגור של הקטיושות. יחידות כמו אגוז, שלדג, הסיירות של חטיבות החי"ר למדו להטמיע את עצמן בשטח לאורך זמן, להמתין בסבלנות ולפגוע בחוליות השיגור מבלי שאלה ידעו על קימום. ועדיין, הקטיושה נשארה נשק מרתיע מספיק- בין אם ירו אותה ובין אם לאו - כדי לשמר מאזן אימה בין ישראל לחיזבאללה.

כי זו מהותו של הנשק תלול המסלול בכלל, והקסאם במיוחד: השפעתו אינה דווקא בפגיעתו, שבהכללה אינה גורמת נזק כבד, בוודאי לא ברמה דומה לפיגועי ההתאבדות. הבעיה איתו היא בעיקרה פסיכולוגית: בתחושה שאי אפשר לעצור אותו, בכך שהוא מפר את אשליית השליטה, שהיא נדבך מרכזי בפסיכולוגית הביטחון הישראלי. התגובה והרגשות שלנו מעצימים את הקסאם הרבה יותר מיכולתה האמיתית של הפצצה הפרימיטיבית הזו.

אפשר להחליט להתעלם מהקסאם. לא במובן שלא יפעלו מולו, עם אגד של יחידות מיוחדות או באמצעים אחרים. אלא במובן שישראל תחליט שלא תיתן לו להכתיב לה מהלכים שאינה מעוניינת בהם. אבל לא בטוח שכך יהיה, בוודאי בתקופת בחירות: ראש הממשלה ושר הביטחון, המודעים לכך שמתקפת הקסאמים מאפשרת לימין לטעון שהכל בגלל הנסיגה מעזה והרכות כלפי הפלסטינים. עשויים להחליט על פעולות תגובה, שמטרתם העיקרית היא להרגיע את יצר הנקם של הציבור. בחמש השנים האחרונות מתנהל מעגל הנקמה העיוור בין ישראל לפלסטינים בצורה זו ממש. אין שום סימן שעכשיו נראה פתרונות מקוריים יותר, לא ברמה הצבאית ולא בהחלטותיו של הדרג המדיני.