שוב ניצב העם בפני בחירות, ושוב נראה כי אחריהן יישאר בעינו התיקו הנצחי והמשתק בין המחנות הפוליטיים. נמשיך לצפות בפרשנים ובמומחי דעת קהל שעוסקים בשאלה "כיצד קרה שעד היום אף אחד לא הצליח לשבור את התיקו הזה?" שוב ייערכו דיונים מלומדים, סימפוזיונים וימי עיון בניסיון נואש למצוא (או להמציא) פתרון לחידה.
לאמיתו של דבר, התשובה לאניגמה כביכול, פשוטה למדי.
מחנה השמאל-היוני, הקרוי משום מה "מחנה השלום", תמיד היה שנון, חד-לשון, מתוחכם ו…טועה. לעומתו, מחנה הימין-הניצי, הקרוי משום מה "המחנה הלאומי", היה תמיד עילג, כבד-לשון, פשטני ו...צודק. אלה הן, בתמצית, הסיבות להנצחת התיקו. ככלות הכל, כל השנינות, חדות הלשון וכל התחכום שבעולם אינם יכולים הפוך עמדות מופרכות לעמדות מפוכחות. על כן, אין רבים בציבור שמשתכנעים לאמצן. לעומת זאת, כאשר עמדות מפוכחות מוצגות בעילגות, בכבדות לשון ובפשטנות, קל למחנה היריב לטעון כי הן מופרכות הן. ועל כן, שוב, אין רבים שמשתכנעים לאמצן.
למעשה, עצם קיומו של התיקו הוא ניצחון מרשים עבור השמאל וכישלון מחפיר עבור הימין. הוא מעיד על אוזלת ידה ועל חדלונה של הנהגת "הימין" מחד, ולכשרונה ולתושייתה של הנהגת "השמאל" מאידך. הרי רק פער עצום ביכולות ובכשרונות יכול להסביר איך קורה שמדיניות שמנוגדת בעליל לאינטרסים הקיומיים של המדינה, לביטחונה ולרווחתה, זוכה לתמיכה כה רחבה בקרב אזרחיה.
הזיה פוליטית
על רקע זה, תמוה מאוד שלא קמה במחנה הלאומי זעקה אדירה של תסכול וזעם, של פליאה והשתאות, המופנית לעבר מנהיגיו: מדוע לעזאזל לא הצליח עד היום איש מכם לשבור את התיקו הארור הזה? למה מנהיגי השמאל מצליחים "לשווק" ביעילות מדיניות שתשלול מישראל כל עומק אסטרטגי (החשוב פי כמה בעידן הנשק המודרני, ארוך הטווח). מדיניות שתביא אותנו, כדברי שמעון פרס, ל"מצב של אי הרתעה מוחלטת, שבו יש פיתוי כפייתי כמעט לתקוף את ישראל מכל העברים"? איך זה שמנהיגי הימין אינם משכילים לשים ללעג מדיניות אשר רואה בחיוב גבולות מתפתלים בפאתי הערים הגדולות, בסמוך ל-80% מתושבי המדינה? כיצד עלה בידיה של הנהגת השמאל להציג כמטרה רצויה הקמת מדינה פלסטינית, שלדברי אמנון רובינשטיין תהיה "ראש חץ המופנה ללב ללבה של ישראל ושמאחוריו כל עוצמתו של העולם הערבי"? מדוע מדיניות השואפת למסור את השליטה על מקורות מי השתייה של ישראל לשליטה ערבית אינה מוצגת באור מגוחך? ובאיזה כלים השתמשו ראשי השמאל כדי לשכנע מגזרים כה רחבים בסבירותה של תוכנית, הגורסת כי באחד האזורים האלימים בעולם, שבו ריכוז גדול של כלי קטל מודרניים בידי שליטים ורודנים תוקפנים, הדרך העדיפה להשגת שלום היא ....הסרת כל המכשולים למלחמה!
נוכח אוזלת היד וחוסר האונים המפליגים שמאפיינים את המאבק של הנהגת "המחנה הלאומי", נראה כי הדבר היחידי שמעכב את קריסתו המוחלטת ואת ניצחונו הסוחף של השמאל, הוא מין שארית של יצר הישרדות חיוני. מין תגובה של שרידי הפיכחון והשכל ישר לאפשרות של התפוגגות ולחשש להיעלם.
נראה כי רק אותה תחושה בטן של אי נוחות, שמסרבת לניסיונות השכנוע שניתן להפוך את הבלתי-הגיוני להגיוני, את הבלתי-סביר לסביר, ואת ההזיה פוליטית לחזון מדיני - רק היא זאת שמונעת בדוחק רב את שבירת התיקו. תיקו שהוא תעודת עניות להנהגת המחנה הלאומי.
לקראת הבחירות הקרבות, צריכים חברי מחנה זה לבוא חשבון עם מנהיגיהם. ובאותו חשבון ראוי להם להיזכר במילות המשורר בתארו את שיטות השטן לגבור על יריבו הנצור: "רק זאת אעשה. אקהה מוחו ושכח שאתו הצדק". ראוי להם לשקול אם לא הגיעה העת להנהגה חדשה לגמרי – הנהגה שמוחה קהה פחות.
מרטין שרמן, מרצה למדעי המדינה, אוניברסיטת תל-אביב
