איך אומרים לבן הזוג מה דעתנו עליו, בלי לפגוע בו

זוגות רבים מתלונננים שבן הזוג נוזף בהם, מבקר אותם ותוך כדי כך גם מודיע להם מה נכון לעשות. לדברי בתיה ברק-ורבין, שינוי סמנטי קל יכול לחלץ אותנו ממערבולת הכעסים. במקום להגיד: "אתה לא בסדר, ההתנהגות שלך פוגעת בי", אימרו: "אני מרגיש פגוע, אני כועס". ממילא ביקורת שחוזרת על עצמה תיתקל בסופו של דבר בחירשות (כן, גם ביחסים ביניכם לבין הילדים)

בתיה ברק-ורבין פורסם: 28.12.05, 10:01

פעמים רבות תהיתי למה אנשים נוטים לעבור ל"לשון אתה" כששואלים אותם שאלה המכוונת לעולם התוכן הרגשי. התופעה רווחת מאוד בראיונות טלוויזיוניים. המראיין שואל: "מה הרגשת כשהודיעו לך שבנך נחטף באמריקה הדרומית?" (סתם דוגמה בדיונית), והמרואיין משיב: "במצב כזה אתה חש חסר אונים ולא יודע מה עושים קודם..."

ההרחקה הזאת "ממני – אליך" פועלת לא רק בראיונות קטסטרופליים אלא גם בשיחות יומיומיות שמאיימות לגלוש לאזור סכנה רגשי.

למשל, אישה שואלת את בעלה: "מה הרגשת כשהמנכ"ל העביר את המידע לעובד תחת ניהולך ולא לך?" והבעל משיב: "אתה מרגיש גרוע, אתה לא יכול שלא להיפגע, הבנאדם מדלג עליך ומעביר לך מסר ברור שאתה לא חשוב בעיניו".

אין לי מושג האם תופעת הדיבור בלשון נוכח אופיינית לישראלים או שמא מדובר בנטייה כללית של בני אנוש. שווה בדיקה. אבל ככל הנראה, הנרתעים מדיבור ב"לשון אני" עושים זאת בשל חשש מדיבור רגשי או פחד מאינטימיות, אבל גם בגלל נורמה חברתית של הצטנעות: דיבור כזה נתפס כהתגלמות הנרקיסיזם.

הבעיה היא שלהימנעות כרונית מדיבור ב"לשון אני" יש תופעות לוואי שהן לפעמים יותר מטרידות ואפילו מזיקות מהנטייה האגוצנטרית שבאה לידי ביטוי בשימוש יתר במילה "אני".

הדיבור ב"לשון אתה" בזוגיות הוא בעייתי במיוחד לא רק בגלל שהוא מעיד על רתיעה מאינטימיות ועל בעיה בביטוי רגשות, אלא גם מפני שהוא גורר לכיוון של האשמה, ביקורתיות ונטייה לאבחן את השני מבחינה אישיותית.

אל תגיד לי מה לעשות

יואב ודנה נשואים 7 שנים והם הורים לשני ילדים בני 5 ו-3. בתקופה האחרונה חילוקי הדעות, הוויכוחים והמריבות ביניהם הגיעו לרמות בלתי נסבלות, עד כדי כך שהם מעדיפים לדבר מה שפחות כי כל מילה מעוררת מחלוקת וגוררת לריב עצבני. שניהם מעידים שרוב המריבות קשורות לילדים.

דנה טוענת שיואב מדבר אליה בשפה שיפוטית, שהוא מאוד ביקורתי כלפיה ושהוא לא נרתע מלהטיל עליה אשמה בכל דבר שלא מוצא חן בעיניו שנוגע להתנהלות של הבית ולחינוך הילדים. הוא מאשים אותה בהגנת יתר ובפינוק של הילדים, בחוסר גבולות, בהעדר משמעת וכללים ואפילו בהאבסת יתר של הילדים.

יואב מצידו טוען שדוקא דנה היא זו שמותחת עליו ביקורת ללא הפוגה, שהיא מאשימה אותו בנוקשות, בחוסר רגישות, שהיא איבחנה אותו כנכה רגשית וכאובססיבי לסדר ומשמעת. שני בני הזוג, אם כן, מתקיפים, מבקרים ומאשימים זה את זה ובאותה עת - שניהם סובלים מביקורתיות יתר של הצד השני.

מתברר שמדובר בתלונה המשותפת לזוגות רבים. אנשים לא אוהבים שנוזפים בהם, מטיפים, מבקרים ותוך כדי כך גם מודיעים להם מה נכון לעשות. דיבור ב"לשון אני" או ב"מסר אני" (I message) יכול לצמצם את מכת הביקורתיות.

ביקורתיות והאשמה אוטמים הקשבה

כשאני מדברת ב"לשון אני", אני מדברת על עצמי, מתייחסת לרגשות שלי, למחשבות שלי, לציפיות שלי ולמשאלות שלי. אני לא מודיעה לבעלי מה הוא ומי הוא ולמי הוא דומה במשפחה שלו.

אני לא צריכה להימנע מלהביע דעה מנוגדת לדעתו, אבל לא ממקום של: אני יותר שווה, אני יותר מבינה, אני יותר צודקת, אני יותר רגישה או אני יותר סובלת. כעיקרון, ביקורת שנובעת מרצון "להוריד" את השני היא ביקורת מאוד לא בונה.

ביקורת חוזרת שאינה משיגה תוצאות לא זו בלבד שאינה מועילה, היא בסופו של דבר הורסת ולא בונה. ביקורתיות והאשמה אוטמים את ההקשבה.

כך קורה גם בקשר בין ילדים להורים: ביקורתיות מתמדת של הורים כלפי ילדיהם פוצעת וגורמת לאטימת אוזניים. דברי הביקורת וההטפה הופכים לזמזום רקע מטריד וחסר תכלית.

כשאני מדברת ב"לשון אני", מראש אני מצהירה על סובייקטיביות ונמנעת מהכרזות המתיימרות להיות אובייקטיביות. כשאני אומרת שאני נעלבת או כועסת, אני מדווחת על הרגשות הסובייקטיביים שלי ברגע נתון. אני לא מאשימה את בעלי בכוונה זדונית לפגוע בי, אני גם לא מצהירה שהתנהגותו של בעלי היא אובייקטיבית, התנהגות שהתוצאה ההכרחית שלה היא עלבון וכעס, ואני גם לא מאבחנת אותו כסדיסט וכרשע. אני מדברת על עצמי ורק על עצמי. הוא מצידו יחליט ויעשה מה שיעשה עם הדברים על פי הבנתו.

אני יודע מה אתה מרגיש

מכת זוגיות שכיחה אצל זוגות החיים שנים ארוכות יחד היא הנטייה להודיע לבן הזוג מה הוא חושב או מרגיש. דיבור ב"לשון אני" מפחית גם את התופעה המביכה הזו.

לפני זמן מה הלכתי עם בעלי לקנות לו נעליים. הוא בחר זוג נעליים, נעל והתהלך בחנות לבדוק אם הן מתאימות. תוך כדי הצעידה שלו הלוך ושוב הודעתי לו ללא היסוס: "הנעליים לא נוחות לך". הוא תקע בי מבט נדהם: "על מה את מדברת? הנעליים מאוד נוחות לי". "לא, לא", התעקשתי, "אני רואה לפי ההליכה שלך שהן לוחצות לך".

הסיפור הזה הפך לבדיחה פרטית בינינו ובכל פעם שמישהו מאיתנו מנסה לנחש מה השני חושב או מרגיש, אנחנו שולפים את המשפט: "תודה, אבל הנעליים נוחות לי".

צריך להודות, קריאת מחשבות הדדית אינה מעידה בהכרח על קרבת נפש, לא תמיד. לפעמים היא דווקא מצביעה על סוג של אי סובלנות, על שתלטנות, על קבלת האחר כמובן מאליו ואפילו על מידה מסוימת של זלזול. לא נעים, אבל אנחנו לא באמת מכירים את הזולת באופן כזה שהראש שלו פתוח בפנינו ואנחנו קוראים בו כבספר. לא נראה לי שמי מאיתנו היה רוצה להיחשב לשקוף עד כדי כך בעיני בן או בת זוגו.

שורה תחתונה: דיבור ב"לשון אני" יוצא בסוף פחות אנוכי מדיבור ב"לשון אתה", מאפשר ביטוי מחשבות ורגשות אישיים, יוצר קרבה ופחות פוגע בזולת.