רומא לא נחרבה ביום אחד

חברים, קוראים, בני עמי, הטו לי אוזניכם! שלהי חג החנוכה הם ללא ספק מועד טוב מאין כמותו לפצוח בהקרנתה של מי שמוגדרת כהפקה הטלוויזיונית הגדולה ביותר בכל הזמנים, "רומא". אמנם, בעת שהחשמונאים והיוונים טבחו בחדווה אלו באלו, אפילו אורליה, אימו של גאיוס יוליוס קיסר, עוד לא נולדה, אבל סבו של הדיקטטור העתידי כבר היה קונסול.

הפקתה של "רומא" היא פרי זיווג משובח בין HBO האמריקאית ל-BBC האנגלית, מה שמסביר את המבטאים הבריטיים מחד, ואת ריבוי השדיים החשופים והאלימות הבוטה מאידך. בסך הכל, אין על מה להתלונן.

השנה היא 52 לפני הספירה, יוליוס קיסר מסיים את עסקיו בגאליה (ולפי כמות הגופות שהוא משאיר אחריו, כנראה שאסטריקס ואובליקס לא שרדו) ויוצא לכיוון רומא, בכוונה לסלק את ידידו לשעבר, קרוב משפחתו עד לא מזמן ויריבו בהווה, פומפיוס, ממשרתו כקונסול, ולתפוס את השלטון לעצמו.

שלל דמויות היסטוריות ניצבות בקדמת הבמה של האקסטרווגנדה המרשימה שאיפשרו כיסיה העמוקים של HBO. בנוסף ליוליוס קיסר עצמו מופיעים מרקוס אנטוניוס, מרקוס ברוטוס (המוכר יותר כ"גם אתה, ברוטוס?"), אוקטביאנוס (המוכר יותר כאוגוסטוס קיסר), אחותו למחצה, אוקטביה, מי שתהפוך לסבתא רבא של קלאודיוס קיסר (המוכר יותר כדרק ג'קובי) ועוד, ועוד, כולל הופעת אורח של קליאופטרה בכבודה ובעצמה, המוצגת כאן כג'אנקית אופיום נימפומנית.

אזכורו של דרק ג'קובי אינו מקרי. "רומא" מתפקדת כקדימון מושקע ליצירת המופת הטלוויזיונית "אני, קלאודיוס", כולל קריצה בפתיח לנחש המתפתל. הרושם הוא ש"רומא" ניסתה לייצר את "אני, קלאודיוס", אבל באמת, כלומר, על כל הלכלוך, הזוועות, המין ומיץ של הזבל שהקהל לא היה מוכן לקראתם ב-1976. ההשוואה המתבקשת הזו, למרבה הצער, מחלישה את "רומא" במידה רבה. למרות הקאסט המרשים שהצליח ה-BBC לגייס, וכולל בין השאר שחקנים למודי ג'יין אוסטין, צ'ארלס דיקנס ושיקספיר כמו ג'יימס פיורפוי המגלם את מרקוס אנטוניוס, או קיארן הינדס המגלם את יוליוס קיסר, לא תמצאו כאן מישהו בקליבר של ג'קובי או ג'ון הארט.

גם הניסיונות לייצר מעין דמויות משיקות אינו ממוצה. אטיה, אמו של אוקטביאנוס, (בגילומה של פולי ווקר, שמוכיחה על גופה החשוף שהשנים עושות לה רק טוב) היא גרסא תככנית, ביצ'ית וחלשה בהרבה של ליוויה, בגילומה של שיאן פיליפס הנפלאה. האלימות הברוטלית והבוטה כל כך של "רומא" קרובה אולי לאמת ההיסטורית, אך אינה מצליחה להתעלות לגבהי הדיאלוגים המושחזים והאכזריות המעודנת שהציגה "אני, קלאודיוס".

אבל לא נורא. לא חייבים בהכרח להשוות גדלים. אם מנתקים את "רומא" מצילה הכבד של קודמתה הטלוויזיונית וממשיכתה ההיסטורית מתגלה יצירה מוקפדת לעילא, שיורדת לפרטי הפרטים הקטנים והמשכנעים ביותר של התקופה, כמו הכרוז של הפורום, הגרסא המוקדמת של הרדיו והטלוויזיה, כולל תשדירי החסות, או הלכלוך ברחובות, המקדשים הקטנים והמטונפים הזרועים בכל פינה והתחושה הכללית של אימפריה מאוד... מוכרת.

הלו, זה יפו?

"רומא" של התסריטאי ג'ון מיליוס הנפלא ("אפוקליפסה עכשיו") והבמאי מייקל אפטד ("בתו של כורה הפחם"), היא אימפריה ים תיכונית למהדרין. סיקוונסים שלמים נראו כאילו צולמו בשחזור מושקע של התחנה המרכזית הישנה של תל אביב או ברחובות האחוריים של יפו. פס-הקול של הסדרה משתלב אף הוא במרחב ומציג צלילים א-טונאליים מסתלסלים עד שכמעט נדמה שהמואזין עומד לפצוח בהזמנה לתפילה. כולם אוכלים פיתות עם שמן זית והציפייה למנת חומוס שתוגש בקרוב לשולחן אינה מרפה. סביר להניח כי הפקה זו קרובה באווירתה לרומא ההיסטורית הרבה יותר מהמראה הסטרילי והמשויף של יצירות כמו "גלדיאטור".

על רקע הסטים המשוחזרים והאמינות התקופתית פורשים יוצרי הסדרה את עלילותיה של אחת התקופות הדרמטיות ביותר בהיסטוריה – הפרק השני מביא לנו את חציית הרוביקון, בפרק השביעי נולד קיסריון, בנם של יוליוס קיסר וקליאופטרה, וללא הרף נזרעים הזרעים שיובילו לקרע שיסתיים באחת הרציחות הפוליטיות המפורסמות ביותר בהיסטוריה. אבל, וזו עולה הנקודה המעניינת ביותר ב"רומא", במקביל לאירועים הדוקו-דרמטיים הללו, הרצופים בדמויות היסטוריות אמיתיות, בדו יוצרי הסדרה שתי דמויות נוספות המופיעות כאן בתפקיד ראשי – אלו של הסנטוריון לוציוס ורינוס (קווין מק'קיד) והליגיונר טיטוס פולו (ריי סטיוונסון). דמויות אלו מאפשרות ליוצרים להציג בפנינו פן נוסף ומוכר פחות של רומא, רומא של האנשים הרגילים, הפלבאים, הקצבים, המאפיונרים (כבר אז היו מאפיונרים באיטליה, מסתבר), רומא של הסמטאות האחוריות, בתי הזונות ומועדוני ההימורים.

בגרסאת ההיסטוריה האלטרנטיבית של "רומא" מסתובבים השניים הללו בכל הקונפליקטים המרכזיים: הם מתלווים לקיסר במצרים ופוגשים את קליאופטרה, טיטוס פולו הוא הסיבה האמיתית לכך שמרקוס אנטוניוס מותקף על מדרגות הסנאט, הם אלו שמוצאים את כספו של פומפיוס ומעניקים לקיסר יתרון משמעותי, ועוד ועוד.

בשעות הפנאי שלהם הם יוצרים כמה קונפליקטים מרכזיים פחות. מסתבר שבעת שהיה בגאליה, שכבה אשתו של ורינוס, ניובי (בגילומה של אינדירה ורמה היפהפיה) עם גיסה, וטוענת שהילד שנולד מהרומן הזה הוא למעשה בנו של בתה, כלומר נכדו. על רקע זה היא רבה ללא הרף עם לדה, אחותה, עד שטיטוס פולו מאזין יום אחד למריבת האוהבים של ניובי עם אהובה לשעבר ו...

לא. לא זיפזפתם בטעות לערוץ "ויוה". זו עדיין "רומא", גרסת אופרת הסבון. בבסיסה, מתחת ערך ההפקה העצום, "רומא", לא בשונה מ"אני, קלאודיוס" שקדמה לה, היא טלנובלה היסטורית למשעי. מעין שילוב של "שושלת" ו"איסט אנדרס", עם גלימות. עובדה זו אינה פוגעת, חס וחלילה, בכוח המשיכה העצום של הסדרה ובהנאה מהצפייה בה, אלא מוסיפה לה מימד אנושי ורכילותי מאוד, מעין שימחה לאיד משועשעת בתוספת פוטנציאל ההתמכרות שמכילות כל הסדרות בז'אנר הזה.

מי שנחרד מריבוי הדם והזוהמה של הפרק הראשון יכול להירגע. העתיד (או שמא, העבר) מזמן הרבה פחות נוזלי גוף אדומים והרבה יותר נוזלי גוף מסוגים נעימים יותר, תככים, מזימות, שדיים חשופים, גילוי עריות והוכחות חותכות לכך שאכן, כל הדרכים מובילות למקום אחד, לסלון שלכם.

"רומא", יום א', XTRA HOT, 22:00