קוקה-קולה מישיגן: שיעור בחרם צרכנים
ישראל אימצה מאמריקה את ההפרטה, אך בלי הכוח האזרחי. אצלנו המדינה לא אוכפת את החוקים הירוקים, האזרחים לא עולים על בריקדות והעניים משלמים את המחיר
האוניברסיטאות האמריקניות אינן אמורות לבדוק את תנאי ההעסקה של עובדי "קוקה-קולה" או להקים ועדות לבדיקת הניצול הסביבתי של החברה. המדינה היא שאמורה לאכוף את זכויותיהם של העובדים ואת השמירה על הסביבה. אבל
מפני שתפישת העולם האמריקנית היא פרוטסטנטית, אינדיבידואליסטית, כזו שמטילה את האחריות על האזרח ולא על השלטון המרכזי, שממעט להתערב בנושאים אלה - כל אזרח יודע שכדי לאכוף את זכויותיו, עליו להלחם עליהן בעצמו. התרבות האמריקנית מעודדת ארגונים ואזרחים לשנות את המציאות באמצעות חרם צרכנים, ולו בגלל העובדה שכסף הוא שם המשחק. מזהם את הסביבה? לא שומר על זכויות העובדים? לא קונה!
בישראל, כידוע, לסטודנטים יש סדרי עדיפויות אחרים, והם אינם מביעים את מחאתם בענייני חברה ואיכות סביבה. אבל לא רק הסטודנטים; כלל הציבור בישראל סבור שנושאים סביבתיים הם שוליים. הביטחון כמובן קודם לכל, אחר-כך אולי קצת "חברה" ובסוף, אם יישאר זמן וכסף, ולא ישדרו בדיוק את הגמר של "נולד לרקוד", אז אולי קצת איכות סביבה. בישראל הנושאים הסביבתיים יתומים. טוב, למי יש זמן לטפל בשוד החופים על-ידי בעלי הון או ברעש שיוצרים הכבישים הסמוכים לשכונות מגורים, כשחיילים נהרגים ולאנשים אין מה לאכול?
לילה שקט עבר על כפר שמריהו
הצרה היא שבישראל, אומצה ההפרטה האמריקנית ללא הכוח האזרחי. ישנם שני מנגנונים אפשריים לאכיפת חובות על תאגידים: הממלכתי והאזרחי. בארצות-הברית המנגנון הממלכתי אינו קיים, אבל המנגנון האזרחי מפותח למדי; בישראל של היום, שני המנגנונים מנוונים. לא עמותת "אדם טבע ודין" צריכה לתבוע בבתי-משפט גופים שמזהמים את הסביבה, אלא המשרד לאיכות הסביבה. לא ארגון "לתת" צריך לסייע במתן ארוחות חמות לנזקקים, אלא משרד האוצר. המדינה היא שאמורה לדאוג לכך שתאגידים ובעלי הון לא ינצלו את כוחם ויעשקו את העובדים ואת המשאבים הטבעיים. אבל המדינה לא עושה זאת, וגם האזרחים לא עולים על בריקדות כששודדים מהם את האוויר, הים והשקט.
בישראל יש הפרדה ציבורית ותקשורתית מוחלטת בין נושאי רווחה וסביבה. איכות הסביבה נדחקת לשוליים כי היא נתפשת כעיסוק ליפי נפש ברוכי פנאי, ולא כנושא חברתי ממדרגה ראשונה. אבל לא ניתן עוד להפריד בין השניים.
כאשר מתכננים מחלף ליד כפר שמריהו, למשל, בונים כמובן מחלף תחתי מ"אספלט שקט", כדי שלא לפגוע במנוחת העשירים; ליד שכונת ג'סי כהן בחולון לעומת זאת בונים מחלף עילי, מפני שעניים יכולים לאכול רעש על בסיס יומיומי, הם ממילא לא יבחינו בהבדל. כשבעלי הון בונים מגורי יוקרה על חוף הים, הם גוזלים את פעילות הפנאי של כולנו, במיוחד של העניים, מפני שהבילוי על שפת הים הוא חינם, בעוד שהכניסה לבריכת שחיה כרוכה בתשלום. כשחברה סלולרית מבקשת להתקין אנטנה, היא תבחר בגג בניין מגורים בשכונת מצוקה, שם התושבים יגידו לה גם תודה, מפני שהם זקוקים לשקלים הספורים שיקבלו.
לעשירים ישנה אפשרות לחמוק ממפגעים סביבתיים. הם יכולים להחליף מקום מגורים כשרעש הכבישים מפריע להם, הם יכולים להפעיל לובי פוליטי לשינוי תוכניות בנייה, להעתקת מפעלים ואנטנות סלולריות. בעלי ההון הם אלה שבדרך כלל יוצרים את המפגעים הסביבתיים, שמהם סובלים בסופו של דבר העניים. לכן יש ליצור בישראל "סולידריות סביבתית", שתגדיר מחדש את הקשר הטבעי בין ארגוני רווחה וארגוני סביבה, ותבהיר לשלטונות כי אי-אפשר להתנער יותר מאחריות. עני הוא לא רק אדם שהמקרר שלו ריק, אלא זה שאוטוסטרדה עוברת דרך החצר שלו, שנאי של חברת החשמל משמש לו חבל כביסה ומפעל לייצור ברום מהווה את הנוף הפסטורלי הנשקף מחלון ביתו.
שרון שחף, מנהלת יחסי הציבור של ההסתדרות
