מערת אלאדין במזרח הגליל

עד שלא התערבתי עם הילידים ממזרחו של הגליל התחתון, ספק גדול אם הייתי מגיע אל אותו מקום קסום, ואף אם הייתי מכלה ימי בחיפושים אחריו, סביר להניח שהייתי לשווא משוטט בכוונה למוצאו, וחוזר בסופו של יום נכלם על כשלוני. אלא שחיי גלגלוני, כאמור, להתערב עם אנשי המקום וכך זכיתי להגיע אל עין ימה, שלהפתעתי אינו מסומן במקומו הנכון במפה.

דלת ברזל שנעקרה מציריה וצינור מים שמתגולל בפינה היפה הזו מספרים את סיפור הסאגה הגדולה של יבנאל.

כאשר הגיעו שוב יהודים, לראשונה מזה מאות שנים, אל הבקעה שבה היא שוכנת, לא היו בה אלא מאהלי נוודים דלי מראה ויישוב עלוב אחד שנקרא ימה ומנה כמה חושות חומר. זה היה יישוב הקבע היחיד שתושביו גידלו לא רק תבואות אלא גם עצים. את התמונה הזו הכירו היטב לא רק התיירים והמשוטטים בעלי העיניים הבורקות מעודף רומנטיקה ותחושת שליחות וקודש, אלא גם אנשי המעשה, סוחרי הקרקעות, המתווכים, בעלי הממון והחזון אשר שוטטו מן המאה הי"ט ברחבי הארץ – בין אם בשליחות הברון רוטשילד ובין אם בשירות יק"א ואח"כ פיק"א – והוציאו את חזון השיבה היהודית לארץ, מהתקווה ומהתפילה אל המעשה.

כך קמו ונהיו אדמות במזרח הגליל התחתון, שהיה אז "הארץ הנידחת", לבסיס ההתיישבות החדשה. עליהן הקימו את מושבות הגליל הראשונות וביניהן, בסוף שנת 1901, גם את יבנאל. האדמה עברה מתושבי ח'רבת ימה, שנאלצו לעזוב את בתיהם, לעולים אל המושבה ימה, שרק מאוחר יותר התקראה יבנאל. במקום פלחים, חצי נוודים, עובדי פרך שרזון נצח שולח בבשרם, הופיעו כאן יהודים יראי שמיים, שגורשו מניסיון התיישבותם הכושל בסח'ם-אלג'ולאן שבחורן (על אף שהברון רוטשילד עמד שם מאחוריהם).

קבוצה אחרת היתה של איכרים ממטולה, שעזבו את מקומם בעקבות סכסוך על נוסח תפילה. מתיישבים אחרים, שהגיעו בשנים הראשונות היו יוצאי ראש פינה ופרק זמן קצר אחריהם הופיעו גם ה"סובוטניקים" – איכרים רוסיים שהתגיירו בכפרי הוולגה, נטלו לעצמם שמות עבריים, ועל אף שהיום שום מוסד דתי לא היה מאשר את גיורם, נשלחו בתמיכת "חובבי ציון" להתיישבות בארץ. במהלך אותו דור ראשונים הגיעו לימה-יבנאל גם עולים מתימן.

כך גובש הקונגלומרט האנושי המיוחד, שנאלץ להתמודד עם ניכורם של פקידי המוסדות המיישבים, עם איבתם הגואה של השכנים הערבים שראו בעיניים כלות איך צומחת כאן תנועה לאומית וחברתית עם עתיד אשר יסכן את קיומם, עם גניבות יבולים, שריפת שדות, בצורות, מכות קשות של עכברים וארבה, מחלות שכילו יבולים ומטעים ועוני מרוד שהביא עמו ייאוש ועזיבות.

יותר מ-30 שנה חלפו מאז שהוקמה עד שזכתה יבנאל לבאר מים בקידוח עמוק. מקץ שנתיים נוספות הגיע גם החשמל ובעקבותיו הטרקטור. או אז אפשר היה לגדל גם ירקות ולא רק תבואות, ומ"יום המים" ואילך החלה המושבה הזו לנשום לרווחה והחלה להפוך לגן פורח ולמרכז לדוגמה להתיישבות הציונית. אפילו ההתארגנויות החברתיות-כלכליות של יבנאל הפכו לדוגמה, והנודעת מכולן (שקדמה אף ל"יום המים"), היא "הסתדרות מושבות הגליל התחתון" שהקדימה את הקמתה של "ההסתדרות הכללית של העובדים העבריים בארץ ישראל".

סיפור המים החסרים והחשמל שהגיע הוא גם סיפורה של המשאבה שהונחה במקום, שאינה קיימת יותר. ו"המקום" – הוא חבוי בנקיק של נחל קטן, שאין לו כלל שם על המפה ובאמת הוא נקרא פעם ואדי אלמזאריב (המרזבים). בוואדיון הקטן הזה, שהדרך אליו מתוך יבנאל אפשרית אך ורק ברגל לשמחתי הגדולה, בתוך פינת נוף אפריקאית לחלוטין של עצי שיזף עתיקים וגדולים, של עשבי סוואנה לכאורה ועל מדרון תלול למדי – נחבאת מערת קסמים מתחת למדרגת סלע. נקווים בה מי המעיין שממנו שאבו מים לצינור ואת מוצאו חסמו בדלת ברזל, וממנה התגלגל ענייני במקום.

שם, בתוך מערת אלאדין זו, לא נמצאים אוצרות שדודים בכדים גדולים, אלא בריכת מעיין עמוקה דיה כדי לשחות בה, ומי שחושש מחושך או ממים עמוקים מוטב שידיר עצמו מן המקום. היום, היות שהגליל מלא במפעלי מים אזוריים, ואת המים לחקלאות ממילא מורידים בדרגה, אין דורש עוד למעיין לבד מיודעי ח"ן. את מימיה מקבלת יבנאל החדשה כבר שנות דור ממקומות אחרים.

הסאגה הציונית המשיכה להתגלם במושבה – לטוב ולרע: המרד הפלשתיני, מלחמות העולם, עליות המצוקה, קריסתה של החקלאות והרמת ראשה הכעור של ספסרות הקרקע, שבגללה אותה יבנאל התכערה כיעור גדול, מיום שהשחיתוה אנשי חסידות ברסלב על מנהגי ימי הביניים שלהם, עם שלטים וססמאות באותיות גדולות, המעידות בכל פינה על קיומם הבוטה ועל אמונתם קשת היד ושריפות המתבנים של הוותיקים כדי לייראם ולגרשם מן המושבה. כל אלו מחזירים את סיפור יבנאל אל חיק שברו של החזון מפצה של ההתיישבות העובדת.

איפה זה?

מה איפה זה? כבר אמרנו, למעיין אין איזכור במפה. איפה זה יבנאל? מי שלא יודע גם בטח לא יקרא את הכתוב לעיל.