הביטו בכל עיניכם
"החיים הוראות שימוש" מבקש לברוא יקומים שמתקשרים זה עם זה בחלל של בית אחד בן עשר קומות ברחוב סימון-קרובלייה בפריז. אבל אל תיתנו למיליארדי האפשרויות של ז'ורז' פרק להרתיע אתכם, כי יש מקום גם לקריאה אחת שהיא כולה שלכם
"הבט בכל עיניך": חובבי ז'ול ורן זוכרים ודאי את אכזריותו הנוראה של המשפט הזה, ששוביו המענים של מיכאל סטרוגוף מטיחים בפניו שניה לפני שהם מתכננים לעוור אותו. באחד הפיתולים העלילתיים הידועים ביותר בתולדות הספרות, מציל ורן את גיבורו מעיוורון. נאמר מיד שלא לזה התכוון פרק, אלא לנסיון ההרואי לתרגם את כל מה שנראה בכל עיניך בכל עת לשפה אמנותית שמתנהלת תחת אילוץ כרונולוגי מתמיד. איננו יכולים לקרוא יותר ממילה אחת, משפט אחד כל פעם. גם אם נקרא הכל בשקידה ובתבונה, איננו יכולים להקיף הכל. לזכור? רק אם אנחנו "פונס הזכרן" של בורחס. פונס מת – על פי השערתו של בורחס בסיפור – משום שלא היה יכול לעמוד במשאו הכבד של זכרון שאין לו גבולות.
הקשרים הסמויים מן העין
אבל מה יעשה הסופר, שרוצה לראות הכל בעיניו? לראות פירושו לכתוב, שאם לא כן אין בראייה הפרטית כל טעם. ספרות אינה מתנהלת כאוסף של מסכים מפוצלים שפועלים בו-זמנית, אבל זה מה שראה פרק בדמיונו כשהתחיל לתכנן: הוא רצה לברוא יקומים זעירים שמתקשרים זה עם זה בחלל, בבית אחד בן עשר קומות ברחוב סימון-קרובלייה בפריז. הרחוב והבית בדיוניים. כמו אחד מגיבורי הספר, סרג' ולן, גם פרק מבקש לקלף את חזית הבית ולצייר כל מה שמתרחש בכל דירה שבו, והוא מחליט להקפיא את ההתרחשויות בזמן – בניגוד גמור למבנה המסורתי של רומן ששועט קדימה מבחינה כרונולוגית – בנקודה אחת: מעט לפני ומעט אחרי מותו של פרסיוול ברתלבות'.
הוא היה איש חידות עשיר כקורח, שהבין כי חייו נטולי תכלית, ואז בחר לבלות את זמנו על פני האדמה במסעות ל-500 נמלים ברחבי העולם, אותם צייר בצבעי מים. המסע הזה נמשך 20 שנה. כל ציור נשלח לעוזרו הנאמן גספאר וינקלר, וזה מדביק את הציורים על לוחות עץ ויוצר מהם פאזלים בני 750 חלקים כל אחד. בשנת 1955, אחרי שהצטברו 500 פאזלים, חוזר ברתלבות' לבית הפריזאי בן עשר הקומות ומתחיל להרכיב את הפאזלים. התוכנית היא, להרכיב את כולם ואחר כך למחוק את הציורים - ולמות, מפני שבאמת לא נמצאה תכלית. אבל בעשרים ושלושה בחודש יוני, בשנת 1975, יגלה ברתלבות' שתכליתו-שלו, או העדרה, איננה מה שמניע בני אדם בעולם או בספרות. המניע טמון בחשיפת הקשרים הסמויים בין עלילותיהם של כל המשתתפים במיקרוקוסמוס – וכך הוא ימות, בפרק 99 של הספר, בפסקה יפהפיה וסנטימנטלית של כותב חכם ושכלתן, אניגמטי ומבריק, מצחיק ומאתגר ומכור להצפנות ולמבנים.
האם אפשר בכלל לחשוף את כל הקשרים הסמויים הקיימים בין בני אדם? האם מותו של ברתלבות' הוא נקמה ספרותית מתוקה של וינקלר, או עוד אירוע פרי המקרה? כיצד מתמודד סופר עם מקריות – אסונה הגדול של כל חשיבה מתוכננת? ולמה צריכה העלילה לנוע כמו פרש בשחמט על פני לוח של 10X10 משבצות דווקא, כשאין נעצרים פעמיים באותה משבצת - וכך להסתבך גם עם ריבוע לטיני אורתוגונלי כפול מסדר 10, ולהסתכן במנוד ראש סלחני ומשתאה כאחד של בוגרי שלוש יחידות במתמטיקה?
על חלק מן השאלות הללו תמצאו תשובה באחרית הדבר של ברנאר מנייה, על אחרות – ב"שבילים" שפרק מתווה מחוץ ליצירה ומסביר מדוע כתב כפי שכתב. אפשר להתחיל לקרוא שם. אפשר להתחיל לקרוא בכל מקום: פרק אפילו רצה באופני-קריאה שונים בתכלית ורבים ככל האפשר ליצירה שלו. השאיפה הזאת היא חלק מאידאולוגיה ספרותית-צורנית שהיתה משותפת לו ולחבורה של סופרים ומשוררים שרובם צרפתים, OuLiPo שמה (הסדנה לספרויות אפשריות, בתרגום מילולי לראשי התבות), שניסתה להרחיב את גבולותיה של היצירה הכתובה באמצעות אימוץ של מבנים, חוקיות ואילוצים מעולמות אחרים.
הנה שתי דוגמאות ידועות למדי מיצירות החבורה: ריימון קנו ("זאזי במטרו"), שלו מוקדש ה"חיים הוראות שימוש", יצר את "מאה אלף מיליארד שירים" (1961), קובץ של 10 פואמות בנות 14 שורות כל אחדת, שכל שורה בהן יכולה להוות אבן בניין ביצירתה של פואמה חדשה בצירוף חדש של שורות אחרות מתוכה או מן האחרות. כמה פואמות אפשריות מתקבלות? למקרה שיחמקו אפסים מיותרים מן המקלדת, מדובר בעשר בחזקת ארבע עשרה. כשלעצמי, אני אוהבת הישג צנוע יותר של קנו: "תרגילי סגנון" שבהם סיפור פשוט מובא לקורא ב-99 מתווים סגנוניים שונים לגמרי זה מזה.
מקטלג החלומות
ז'ורז' פרק, שהצטרף לחבורת אוליפו ב-1969, תרם את "הההעלמות" - רומן מתח שבו לא רק הדמות המרכזית הנעלמת, אלא גם האות הרווחת ביותר בכתב הצרפתי - e. היא לא מופיעה אפילו פעם אחת בטקסט. אל תצפו לתרגום עברי במהרה.
פרק לא הסתפק בזה: הוא המשיך לחקור את הקשרים בין הפורמאלי לרנדומאלי בשפה הכתובה במקומות אחרים ביצירתו, הוא התעניין במרחבים בנראטיבים הנגלים למתבונן במרחב, הוא היה מאוהב ברשימות אקראיות-לכאורה, הוא קיטלג חלומות. כל האלמנטים האלה של מוחו הפורה מצויים בעושר רב גם ב"החיים הוראות למשתמש", ואם נדמה לכם שמספר הפרקים – 99 – הוא מקרי, קרו שוב את ההקדשה לקנו ותראו (בכל עיניכם, כמובן) שדבר בתכנון ההנדסי המדוקדק של הספר לא הושאר ליד המקרה. רק גורלותיהם של הגיבורים, כמובן, צריכים להודות בכאוס שמצוי במרתפי כל בנין, ביסודה של כל תוכנית שאפתנית או צנועה של חיים. הכאוס ואחיו התאום – חוסר התכלית – בוקעים תמיד מן המקומות היותר-מתוכננים, יותר-מחושבים בספרות: ביסודם עומדת אותה גחמה אנושית עתיקה שמולידה את גדולי החולמים וגדולי היוצרים – וגם את הדמויות הנוגעות ללב, שפרק מצליח לדחוס אל תוך הרומן הזה.
בפעם הראשונה שקראתי, הייתי מאוהבת באופן קולקטיבי בחבורת אוליפו, פתחתי בפרק 51 וקראתי את התכנון המדוייק של של ולן לציור הגדול של חייו: "הוא יעמוד לצד התמונה שלו שכמעט נשלמה, ובדיוק יהיה מצייר את עצמו, מתווה בקצה מכחולו את הצדודית הזעירה של צייר בחולצה אפורה ארוכה ולצווארו סודר סגול, הפאלטה שלו בידו, והוא מצייר דמויונת קטנטנה של צייר שמצייר, שוב אחד מאותם דימויי עומק שרוצה היה להמשיך בהם עד אינסוף, כאילו לא ידעה עוד יכולת עיניו וידו כל גבולות". זה בדיוק מה שרצה ז'ורז' פרק: לתרגם את הכמיהה העזה לאינסוף לסדר אנושי חמור, ולמצוא באמצעותו כי משמעותו של הסדר הזה מתגלה לא בהבנת המבנה, אלא בסוד היופי שבפגימויות ובפרימה. כמה קריאות נדרשות כדי להבין זאת באמת? אפילו מאה אלף מיליארד הרי לא יספיקו.
על עצם התרגום לעברית, קידות להוצאת "בבל". ידוע לי שחלומם של העושים במלאכה שם, להביא לאוהבי פרק גרסה עברית, נמשך כבר שנים הרבה. על התעוזה, רוח המשחקיות והדיוק של עידו בסוק – גם קידות וגם תשואות. ההערות לתרגום (של עידו בסוק ושרון רוטברד) מאלפות ומקרבות את הקורא למידע נחוץ. לסקרנים: אל תיתנו למתמטיקה או לתוכניותיו הצורניות של פרק להרתיע אתכם מקריאה. במיליארדי הקריאות האפשריות, יש מקום לאחת שהיא כולה שלכם.
