כינורו של סטרדיווריוס
כבר למעלה ממאתיים שנה תוהים רבים מה היה סוד הכינורות המעולים שבנה אנטוניו סטרדיוורי; ומדוע לא הצליח איש מאז למצוא את הנוסחה האבודה של לכה מסתורית, שדבר כמעט לא ידוע עליה. כיצד, שואלים כולם, לא מצליחים המדענים בעידן של כימיה מודרנית, לפענח הרכבו של חומר שלכאורה אמור להיות פרימיטיבי למדי. האם יתכן שבני הדורות הקודמים היו מתקדמים מאיתנו בתחומים מסוימים? האם הידע שצברו והשתמשו בו אבד מאז לעד?
שנים מאוחר יותר לכדה אותי האמת בשעת מצוקה. התברר לי כי לכינורות, כמו לבני אדם ולמקומות, יכולה להיות היסטוריה ואף מעניינת מאד. איש אחד משופם סיפר לי על הלכה של סטרדיווריוס. הוא לא ממש ידע את שמו במדויק, אבל הסיפור המאלף על הכינורות שבנה הצליח בנקל לשבות את ליבי.
אנטוניו סטרדיוורי (Antonio Stradivari) חי לפני שלוש מאות שנה בעיר קרמונה שבצפון איטליה. בבית המלאכה שהקים לעצמו היה בונה כינורות. על הכלים המעולים שיצאו מתחת לידיו הוא חתם בשמו הלטיני. מאז ועד ימינו סטרדיווריוס הוא שם נרדף לאיכות גבוהה, מוסיקה נעלה וחידה מסתורית בלתי פתורה. מתוך למעלה מ-1100 כלי קשת שבנה סטרדיוורי שרדו רק 650 בקירוב. מחיר כל אחד מהם הוערך בשעתו כשכר של חודשיים ימי עבודה, ואילו בימינו שוויים הון עתק.
רוב הכנרים הנודעים של זמננו מחזיקים בהם, ומחירם מאמיר ועולה ככל שמתעשרת ההיסטוריה שלהם בפרטים חדשים. את הסוד של כינורות סטרדיווריוס מסבירים המומחים בלכה שנמשחה עליהם. כימאים, מדענים חובבים ואפילו שליט אחד או שניים, התעסקו בפענוח תרכובת הלכה ללא הצלחה. רבים עוד המשיכו לנסות את מזלם, אבל למרות כל מאמציהם העלו חרס בידם. בני משפחת סטרדיוורי נטלו את סודם אל קברם.
לכל כינור צליל משלו
הכינורות נכנסו לשימוש מוזיקלי במאה ה-16. כשהפך הכינור לכלי סולו החל ביקוש לכינורות בעלי עוצמת קול גדולה. כל בונה כינורות פעל לפי שיטתו, וכך כל כינור זכה לעוצמה ולצליל בעלי אפיונים ייחודיים. כדי לבנות כינור איכותי יש למצוא את העץ המתאים. לרוע הגזירה מרביתם אינם מתאימים. לאחר שאותר אחד שכזה ונכרת, יש לייבשו במשך שנים מספר. רק לאחר מכן יש להתחיל בבניית הכינור. ראשיתו של כל כינור בתבנית העשויה עץ תולענה שידוע בקשיותו הרבה. צלעות הכינור נבנות לפי דפוס זה. בעבר היתה זו מלאכת מחשבת, אבל בימינו מייצרים בתי חרושת לכינורות כלים על בסיס ייצור המוני. רק מעט אומנים עוסקים בייצור ידני וקפדני שמביא לעשיית כלים משובחים.
בונה כינורות מן הדור הישן לא רק אמון על בחירת העץ, שממנו יש לחטוב את הגזירים המתאימים, אלא עליו לבחון ביתר קפדנות כל חלק מחלקי הכינור לפני השלמת עיבודו. בתחילה ניגש הוא לשקול את הגזירים, אחרי כן הוא בודק את מידת חסינותם וגמישותם, ואז הוא בוחן את הצליל בזמן שהוא מקיש עליהם. פרטים נחוצים אלו יקבעו את המידות המדויקות של הכינור ואת צורתו הסופית. כל כינור ומידותיו שלו.
לאחר הדבקת הצלעות והלוחות מוכן הכינור לתוספת קנה אצבעות זמני ומיתרים לשם תקופת בחינתו. פרק זמן זה נמשך שבועות אחדים ובו נבדק הכלי שוב ושוב, עד להשגת הבהירות ועומק הקול הרצוי. בתהליך זה נעשים שינויים ושיפורים בלתי פוסקים. האומן מוסיף לשכלל את כינורו, מקטין את עובי העץ במקום אחד, קוטם פיסה לא רצויה בפינה אחרת, ומשתדל להביא את הכלי לכלל השלמות האפשרית. בתום העבודה מהווה כל כינור היוצא מידי האומן הישג יחיד לכשעצמו, בעל תכונות מובהקות משלו.
שנים של עבודה
אחרי כן מטביל האומן את הכינור בשמן פשתן. דרוש זמן רב כדי ששמן זה ייספג בעץ, ובינתיים עוסק האומן בהכנתם של כינורות נוספים. בתום תקופת הייבוש הממושכת מורח האומן על הכינור מעטה של לכה שקופה להגנת העץ, ומניח לו להתייבש עד פרק זמן של שנה מבלי לגעת בו. במשך חודשים אלו גורמים השמש והאוויר לצבע הטבעי של העץ להפוך לכהה, מתוך תהליך טבעי של התחמצנות.
הלכה נחשבת כגורם החשוב ביותר בתעשיית הכינור. עליה לא רק להוסיף לוויית חן ליופיו הטבעי של העץ ולשמור עליו, אלא גם להגן עליו שלא יפגע טוהר צלילו. טיב הצליל תלוי במידה מרובה בגמישות העץ ובטיב הלכה. לכה קשה ובלתי גמישה היתה פוגמת בכינור ללא תקנה. לאחר שחלפה שנה מצפה האומן את בשכבות נוספות של לכה, ורק כאשר הכלי נעשה יבש לחלוטין הוא כשיר לנגינה.
כאמור, מהווה הכנת הלכה סוד מסחרי. סטרדיוורי הצליח להביא את כינורותיו לידי שלמות אך ורק תודות ללכה המיוחדת שבה היה מצפה אותם, ואשר סוד הרכבה נעלם מאיתנו, בני הדורות האחרונים. לעומת זאת, ישנם בודדים שטוענים כי אין מדובר בסוד אלא במידע שאבד בין דפי ההיסטוריה. הם גורסים שמדובר בלכה שהיתה נפוצה בימיהם של בני המאות הקודמות, ונוסחתה אבדה מפני שבינתיים הומצאו לכות חדישות יותר. האומנים שבאו אחרי דורו של סטרדיוורי הזניחו את הלכה הישנה ואף שכחו את קיומה.
על מנת למצוא את הרכב הלכה הישנה יש להסתייע בארכיאולוגים ובהיסטוריונים, כדי לדלות כל מידע אפשרי על אופן הכנתה. לשם כך חיפשו בספרי מקצוע ואף במכתבים פרטיים כל מיני שמות של חומרים ותרכובות שהיו משתמשים בהם באותם ימים. אולם מדע הכימיה דאז היה מצומצם וכלל ידיעות טכניות זעומות ביותר. הרכב החומרים עוד לא היה ידוע בזמנים ההם, וגם השמות של מרביתם השתנו לחלוטין, והם אינם אומרים ולא כלום לבן זמננו. אפשר שהכנת הלכה הנידונה היתה ידועה לכול בשל פשטותה, ואיש לא ראה צורך להעלות על הכתב את הרכבה. ברם, אפילו תימצא הנוסחה הנעלמת אל לנו להשלות את עצמנו. כינור שהוכן זה עתה, אפילו יהיה המעולה שמעולים, לעולם לא יהיה ערכו המוסיקאלי כמו זה של כינור בן שלוש מאות שנה; כינור טוב משתבח במרוצת השנים וצלילו אך הולך ומשתפר ככל שמרבים להשתמש בו.
לא פלא אם כן שרבים כל כך חושקים בכינורות סטרדיווריוס. אפילו עשירים כקורח מתקשים להשיגם הואיל ומעטים מאד הם המוכרים. בהיעדר דרך לגיטימית לרכוש את הכינורות יש המנסים לגנוב אותם. לכן אפשר למצוא בהיסטוריה של כל אחד מכינורות סטרדיווריוס, לא רק את הקונצרט המפורסם שניגן בו הכנר הידוע, אלא גם את שרשרת האירועים הבלתי חוקיים שניקרו בדרכו במהלך השנים. כך למשל מחזיק הכנר ג'ושוע בל בכינור גיבסון, שמאז ייצורו בשנת 1713 כבר נגנב פעמיים. האחרונה שבהן אירעה דווקא למיודענו, הכנר ברוניסלב הוברמן. המפליא בכל הפרשה הזו הוא דווקא סיפורו של הגנב. זה לא שיער כלל את ערכו האמיתי של הכינור, והיה מנגן בו בקרן רחוב. רק לאחר מותו מסרה האלמנה את הפריט היקר לידי המשטרה. אספנים רבים חשקו בו, אך בסופו של דבר הועבר לידיו המנוסות של כנר רב תהילה.
לפנייה לכתב/ת 
