כשערפאת אושפז, התאפקתם?

בתרבות שלי, כפי שגדלתי וחונכתי, אין מביעים שמחה על מחלה קשה של אחר, אפילו כשלא מסכימים עם דעותיו. הצהרותיהם של אבו-מאזן ומנהיגים אחרים בקרב העם הפלסטיני והערבים בכלל, אשר הביעו דאגה לשלומו של שרון, אולי מתפרשות בעיני חלק מישראלים כמס שפתיים, או ככאלה שנאמרו פן השתיקה תתפרש כשמחה. אך הן באות מתוך כבוד עצמי של מנהיגים בני תרבות, המזדהים עם כאבו של אדם חולה.

בתרבות הערבית, שמחה לאיד בעת מחלה אינה מקובלת. "אין שמחה לאיד במוות", אומר פתגם עממי ידוע. יחד עם זאת,

העבר אינו נשכח. לכן, בצד דיווחים ענייניים על מצבו של שרון, הזכירה התקשורת הערבית גם את עברו. בהיסטוריה הפלסטינית והערבית מופיעים פרקים עקובים מדם, על קיביה, דיר יאסין, סברה ושתילה. להבדיל מהתקשורת הישראלית, שבשבוע החולף ניסתה בכל כוחה לעשות את הבלתי אפשרי - להלבין, לרכך את עברו ומעשיו השנויים במחלוקת של שרון - בתקשורת הערבית הסיקור היה שקול ומאוזן.  

נכון, היו גם כאלה ששמחו ברחובות, אך אלה פעלו מתוך רגשות ספונטניים. ככלל, המערכת הפוליטית וכלי התקשורת התנהלו בצורה מכובדת, המכבדת את האירוע הטראגי בעיני הישראלים. פוליטיקאים ואנשי תקשורת מחוייבים לאתיקה תרבותית מסויימת, ובהקשר שלנו, כאמור, הקוד ההתנהגותי קובע שאין זה מוסרי ולא מכובד לשמוח לצרתו של אדם, על אחת כמה וכמה לחגוג בפומבי את מותו.

באותו מבחן נכשלו כישלון חרוץ התקשורת והמערכת הפוליטית בישראל לפני קצת יותר משנה, כאשר יאסר ערפאת,

המנהיג הנבחר של העם הפלסטיני וסמל המאבק שלו לשחרור לאומי, נפל למשכב והוטס לבית-חולים צרפתי. האיפוק מצד היריבים, אמירות בסגנון "זה לא הזמן לעסוק בכך" ותחושה כלשהי של ממלכתיות וכבוד הדדי נעלמו כלא היו. ונוכח מותו, עיתונאים ופוליטיקאים לא הצליחו להסתיר את שמחתם. והכל-הכל מתוך ניסיון עיקש לעשות דה-הומניזציה של הצד השני.

על אנשי התקשורת והפוליטיקאים לערוך חשבון נפש נוקב, וגם להפיק לקחים. כדאי שילמדו מן התקשורת הערבית כיצד ראוי לנהוג בעת צרתו של עם אחר.

עביר קובטי, דוברת מרכז מוסאוא לזכויות האזרחים הערבים