הקיבוצים דווקא מופלים לטובה

המגזר החקלאי בישראל, ובראשו הקיבוצים, זוכה להטבות רבות: מתן קרקעות לעיבוד כמעט בחינם, חלוקת מים בהנחה גדולה והתעלמות מחריגות בנייה רבות. בגלל ניהול כושל בשנות השמונים, נקלעו הקיבוצים לחובות כבדים, חלק נכבד מהם מחקה המדינה. טענותיו של גברי בר-גיל, מזכיר התנועה הקיבוצית, על כך שהמגזר הזה מקופח לעומת הערים - הן מגוחכות ומופרכות.

כעת מבקשת ועדת הבר להקצות עוד הטבות מפליגות לקיבוצניקים ולבני המושבים, ובהן: 2.5 דונם לבנייה למגורים בהנחה

 גדולה ומשמעותית; אפשרות לבניית כמה יחידות דיור בשטח ולמכור כל אחת בנפרד; וכבונוס - היתר לבנות 500 מ"ר לטובת עסקים מסחריים. בניגוד לטענותיו של בר-גיל, ההטבות שיקבלו החקלאים בגין ערך הקרקע יהיו עשרות מונים יותר מאלו שקיבלו תושבי הערים: בעוד שהעירוני שילם בשעת החכירה עד 80% מערך הקרקע, החקלאי משלם 600-700 שקלים לשנה בלבד למינהל מקרקעי ישראל - כך לפי היועץ המשפטי לממשלה. לפיכך, השוואת שיעורי ההנחה כעת תהיה בבחינת מתנה אדירה לחקלאים.  

למעשה, במקום להביא לפתרון כולל ויסודי של התנהלות המגזר החקלאי, החליטה ועדת הבר לשלם להם "דמי שתיקה" זמניים בשווי מיליארדים מכספו ומרכושו של כלל הציבור, החי במדינה ומשלם בה מסים. לא נותר אלא לתהות, מה היה אומרים בר-גיל וחבריו מן התנועה הקיבוצית, אילו קבוצה אחרת בישראל הייתה מקבל הטבות כאלו - החרדים למשל?

הכישלון הזה של מקבלי החלטות נובע ברובו מן הכוח הרב שצברו החקלאים בפוליטיקה בישראל, בין אם כתוצאה מהאתוס

 הרומנטי ובין אם לאור יכולת השתדלנות המופלאה של החקלאים. האחרונים הצליחו להכניס רבים מאנשיהם לצמתי קבלת ההחלטות. כך, למשל, שישה מתוך 22 החברים היושבים במועצת מינהל מקרקעי ישראל הם נציגים מובהקים של המגזר החקלאי.

בחברה מערבית, אחד המדדים החשובים למדידת איכות החיים הוא תרבות פנאי ואזורי פנאי. אם רוצה ישראל להישאר חברה מערבית, עליה להפסיק את התהליך ההרסני הזה, ולהשאיר את מעט הגבעות והשטחים הפתוחים שעוד נותרו בה כמות שהם.