בדרך לשומקום

פעמיים ג'ייק ג'ילנהול, פעמיים דובי גריזלי מאיימים, פעמיים נוף הרים ואגמים, פעמיים צחיחות מדברית, ארבע גוויות. מה יוצא מזה? ארבעה מהסרטים האמריקאים המדוברים ביותר של העונה הנוכחית (שבוימו בין השאר על ידי טייוואני, אנגלי וגרמני). שניים מהם יוצאים השבוע ("ג'ארהד" ו"שלוש הלוויות של מלכיאדס אסטרדה"), אחד בשבוע הבא ("הר ברוקבק"), ו"גריזלי מן", כך מסתמן, לא עומד להגיע ארצה כלל לבתי הקולנוע, אך ניתן כבר להשיג אותו בספריות המובחרות בדי.וי.די מיובא ללא תרגום (כדאי לכם, הסרט התיעודי הזה עוצר נשימה). ומה עוד משותף לטרגדיות האלה, הממוקמות באזורי הספר של החלום האמריקאי? העובדה שהם מתכתבים כולם עם מיתוסים אמריקאיים קולנועיים אפיים. ארבעתם מביאים את קבוצות השוליים אל מרכזו של הנראטיב האמריקאי הגדול, ומראים כיצד הם נטרפים על ידו.

"הר ברוקבק" הוא מיזוג מסעיר בין מערבון ומלודרמה, שכולו החצנת הסאבטקסטים של הז'אנרים ההם. ההומו-ארוטיות המרומזת של האחווה הגברית במערבון, וההומואיות המודחקת והחתרנית של המלודרמה הנשית. "שלוש הלוויות של מלכיאדס אסטרדה" הוא גם דמוי מערבון, שמנסה להגן על כבודם הרמוס של הפליטים המקסיקנים בגבול הדרומי של טקסס. "ג'ארהד" לוקח את דמוי-הקאובוי האמריקאי אל מדבריות המפרץ הפרסי, במה שנראה בתחילה כמו מתקפתו של חיל הפרשים להגן על ערכיה של אומה, אבל הופך עד מהרה למאבק קלוש נגד פאטה מורגנה. אך בעיקר, אלה ארבעה סרטים אקזיסטנציאליסטיים במהותם שלא קורה בהם הרבה. השתיקות רבות, הסביבה הנופית מאפילה על האינטראקציה האנושית, ומול ההוד וההדר הגיאוגרפי ניצבים שני אנשים בלבד, במצב מתקדם של ניוון רגשי, ומחכים, ומחכים ומחכים. "הר ברוקבק" ו"גריזלי מן" הם כמו סרטי מסע שבהם הגיבורים לא זזים ממקומם. "ג'ארהד" ו"שלוש הלוויות", שניהם ממוקמים בצחיחות צהובה צורבת, הם סרטים שבהם המסע הוא ממשי, אבל התפאורה סביב הדמויות נותרת סטטית. ימין ושמאל, רק חול וחול. ארבעתם הם מעין "מחכים לגודו" באריזה עלילתית, אך לא פחות אבסורדית. אבל גודו, גם כאן, לא מגיע. בשלושה מהסרטים המוות צפוי מראש. ברביעי, ההוא עם ההלוויה בכותרתו, גווייה מגלמת את אחד התפקידים הראשיים. ולחדשות בהרחבה:

"הר ברוקבק". קבלו את הסרט שאמור לזכות השנה באוסקר. אם לא על הסרט, על התסריט, אם לא על התסריט, על הצילום. אם לא על הצילום, על הפסקול. סרטו של אנג לי, במאי שמצליח להקסים ולרגש לא משנה באיזה ז'אנר הוא עובד, מספר על שני בוקרים שבמקרה נפגשים בקיץ אחד, בזמן שהם שומרים על עדר כבשים על צלע הרי הרוקי בוויאומינג. זה מתחיל כמו כל סרט שגרתי העוסק במפגש של האדם והטבע. הדרמה העיקרית היא המלחמה באיתני הטבע. אבל ככל שחולפים חודשי הקיץ - ומדובר בקיץ של 1963, שהיה מאוד הפכפך במזג האוויר שלו - השניים מוצאים עצמם מתקרבים זה לזה, ולבסוף גם מתאהבים (למרות ששניהם מצהירים שהם סטרייטים). מכאן הסרט ממשיך לעקוב אחר חייהם, יחד ובנפרד, של שני אלה ב20- השנה הבאות. אנג לי, שעבד מתוך תסריט נפלא המבוסס על סיפורה הקצר של אנני פרו ("חדשות הספנות"), יוצר מלודרמה אינטימית על אהבה טרגית וחסרת סיכוי, הפרוסה על שלד עלילתי של אפוס כל-אמריקאי. למרות אורכו, יש בסרט ממד צנוע וחסכני. הוא מעדיף להתמקד בשתיקות והרהורים על פני חיבוטים מילוליים. הוא עוסק באלמנטים השוליים של חיי גיבוריו, כמי שמנסה להתנהג כמותם, כאילו הרגשות האמיתיים שלהם בכלל אינם בעלי חשיבות לחייהם, והם ממקדים את תשומת ליבם בתפעול היומיומי של עולם המיידי.

אני מודה, לרגעים הסרט היה אף מאופק מדי עבורי. געש הרגשות שהוא בולם בחובו לא שטף אותי אלא רק לקראת סופו. אני מודה, ההתאהבות של שני גיבורי הסרט במערכה הראשונה לא לחלוטין חלחלה לתוכי. יכול להיות שזה עניין של הזדהות, או אולי המשחק המאופק והמרוסן של ג'ייק ג'ילנהול והית לדג'ר היה באמת מאופק ומרוסן מדי. אבל במקום שבו הרגש לא שצף, השפה הקולנועית של אנג לי היא לא פחות ממבריקה. היכולת שלו להפוך רגעים מינוריים למטאפורות עצומות, לתרגם איפוק להדחקה ומבט סורר להחמצה גדולה הופכת אותו לבמאי של ניואנסים, של פרטים קטנים, של יוצר קולנועי בעל נפש עדינה ופיוטית, המעדיף את המשתמע על פני המפורש. סוף הסרט, שמציג כמעט ללא מילים אך באופן דרמטי ונוקב, איך אהבתם של שני גיבורי הסרט נותרה חבויה בארון - המילולי והמטאפורי - הוא מהרגעים החזקים והמרגשים של השנה הקולנועית האחרונה.

"שלוש הלוויות של מלכיאדס אסטרדה". ראשית, בואו נוריד את הכובע. המדור הזה מרבה לבקר את המפיצים ולרדת על שיקוליהם בבחירת הסרטים ובבחירת השמות להם. והנה, רגע מושלם. לא רק שמגיע אלינו באופן זריז למדי סרטו של טומי לי ג'ונס, למרות שמדובר בסרט הפונה לקהל איכותי ולא לקהל הרחב, הוא גם נשאר עם תרגום מדויק לשמו המקורי, עד כמה שהוא נראה בלתי קומוניקטיבי ממבט ראשון. בראבו. כך צריך לנהוג עם סרטי הבוטיק, אלה המיועדים מראש לקהל של צופי הקולנוע מתוך אהבת התחום, ולא סתם מתוך חיפוש אחר בידור מזדמן.

במילים אחרות, "שלוש הלוויות של מלכיאדס אסטרדה" נראה כמו מערבון, אבל הוא לא מתנהג כמו אחד. זהו, אם תרצו, פוסט-מערבון. מאותם סרטים פוליטיים שמשתמשים במורשת המערבון כדי להציג את העוולות הפוליטיות שנעשו בשם כיבוש הקרקע האמריקאי, ושהונצחו באופן הרואי, אך עיוור מבחינה הומנית, במערבונים הקלאסיים (עד "המחפשים" של ג'ון פורד). למרות שהוא שונה ממנו בצורה ובתוכן, יש משהו בסרטו של ג'ונס המזכיר את המהלך הפוליטי שעשה ג'ון סיילס ב"כוכב בודד", המתרחש בדיוק באותה טריטוריה גיאוגרפית. הסיפור רזה להפליא: טומי לי ג'ונס (שגם ביים) חוטף שוטר ממשמר הגבול (ברי פפר), כדי שיעזור לו להביא לקבורה פועל מקסיקני לא חוקי שהשוטר הרג. המסע המפרך לתוך השיממון המקסיקני נועד כדי לגרום לשוטר לכפר על חטאו. אבל מעשיית הגאולה וההקרבה הנוצרית הזאת זוכה לטיפול תסריטאי מרתק בידיו של גיירמו אריאגה המוכשר (ראו בוקסה), השובר את הנראטיב לארבעה פרקים, ומשחק לא פעם עם רצף הזמנים של הסיפור. התוצאה מהורהרת וכבדה, אבל העשייה הקולנועית המיומנת של ג'ונס (לראשונה כבמאי) גדושה כוונות פוליטיות והומניות. כשזה מגיע לגבולות, כיבוש, פליטים ועובדים בלתי חוקיים, קל לדמיין את "שלוש הלוויות של מלכיאדס אסטרדה" כסרט ישראלי.