| |
אוויר הרים סלול
בין יוקנעם לציפורי יחלוף כביש 6 בתוך גבעות אלוני התבור של שמורת טבע שער העמקים. אנשי טבעון והאזור יוצאים למאבק בתוואי המתוכנן ומקווים שיצליחו להציל את השמורה במחיר עוד 90 שניות נסיעה. בינתיים - עד שיתחילו העבודות - אפשר ליהנות שם מיופי של טבע, פרפרים מגוונים, עתיקות שכוחות אל ואפילו מנחל הקישון המשתקם
גילי סופר
כאשר דרשו "הירוקים" למנהר את קטע 18 של כביש חוצה ישראל ברמות מנשה, אמרו הסוללים: איך נמנהר? אין פה הרים על מנת להעביר תחתם מנהרה. בימים אלה ממש קורעים את רמות מנשה מלמעלה. אבל אחרי רמות מנשה מגיע הכביש (הייתם מאמינים?) להר. הר ממש.
ככה כתוב בספר הספרים: "וְעַתָּה, שְׁלַח קְבֹץ אֵלַי אֶת-כָּל-יִשְׂרָאֵל--אֶל-הַר הַכַּרְמֶל". אז מה? עוברים מלמטה? מתחת להר? מה פתאום. סוללים מסביב בואך יקנעם. אני מזכיר את הציטוט ההוא של אליהו הנביא מספר מלכים מכיוון שממש אחר כך, כשגמר לעשות את הפירוטכנקה במוחרקה, הוא הוריד לקישון
| תל קשיש. אורגזמה תלת קומתית (צילום: גילי סופר) |
את נביאי הבעל "וישחטם שם", ובמקום בו עשה את זה, נישא על סביבתו תל קשיש. לא לאורך זמן. אוטוטו הוא נבלע בנוף הגשרים והלולאות.
ארץ התנ"ך? לא אצלנו. משאב תיירותי לדורות? עיזבו. אצלנו זה כאן ועכשיו, אם אין עצמות על הנתיב לא נתעכב לרגע, ותל קשיש, ש-9 מ-10 ישראלים (ואני בהם) לא יודעים מקיומו, יזכה לעדנה מחודשת: מחלף תל קשיש יקראו לזה. אח זה יהיה מחלף, שלא רואים כאלה בארץ. אורגזמה הנדסית תלת קומתית. המזלג של חוצה ישראל.
מתברר שמדובר במפלצת דו ראשית. הכביש, לכשיגמור לחלוף על פני יקנעם, מתוכנן להתפצל לשתי זרועות: אחת לכיון אנקרה והשנייה לכיוון דמשק. בינתיים עוד אפשר לטפס על התל ולראות את הסביבה. עמותת על"ה, שמנסה למזער נזקים בסביבה שלה, מקיימת סיור לשם
ביום שישי, עבור מי שרוצה גם לראות בשטח מה מתכננים לנו על פני העמק ובמפער הקישון שיהפוך למסדרון תשתיות מקסים: קו מתח עליון וקו גז, מערכת כבישים איזורית, המזלג של חוצה ישראל ורכבת העמק שהתפרסמה בכך שהיא הולכת לעבור לתושבי יגור בסלון, ושמסיבות תמוהות לא מתוכננת להיסלל בצמוד לכביש, אלא רחוק ממנו. אולי זה סוג של שליטה בשטח.
תשכחו מלטייל שם
מה אני אגיד לכם? בינתיים ירוק ויפה. התל עצמו מלא מחפורות ארכיאולוגיות (זהירות על הילדים!), פה ושם כלנית או רקפת, ועמדה בריטית מתומנת בנויה מעל כל השכבות שהולכות עד לתקופת
הברונזה הקדומה, להזכירנו את החשיבות האסטרטגית של הנקודה.
כל המצדדים למיניהם יגידו שלא פוגעים בתל עצמו. זה נכון, בעיקר אם מתעלמים מכך שהעתיקות פזורות גם סביבו ולא רק עליו. כך או כך, ברור שמי שאומר כזה דבר לא ניסה - למשל - לחצות בהליכה את מחלף קסם מלמטה (זו אגב לא סטייה. עד לפני שנתיים, אפשר היה לרדת מהרכבת בתחנת ראש העין, ולהיכנס לפארק לאומי מקורות הירקון. בינתיים העבירו את התחנה לצדו השני של המחלף החדש). בקיצור, תשכחו מלטייל שם ברגע שיתחילו העבודות בשכונה. זוג מטיילים על אופניים עוברים למרגלות הקשיש על מנת להזכיר כי יש מי שמטיילים פה סתם, להנאתם, לא רק במטרה להרחיק מכאן את כביש המהיר כמה שניתן. הדרך עוד ארוכה, אך הקישון, הגדול שבנחלי צפון הארץ, כבר אינו גוש הסירחון הבלתי נסבל שהיה לפני עשרים או שלושים שנה. לא שהמים נקיים חלילה, אבל גם בשטח וגם באתר
רשות נחל הקישון ניתן לראות שהנחל משתקם. אפילו יש אי אלו פארקים לאורכו, וגם שביל.
מדד הפרפרים
הסיור של אנשי הסביבה של טבעון כולל עוד תחנה, ממש מעל ג'למי. העמק למטה, בריכות הדגים עליהם יעבור הכביש המהיר, חורשת האיקליפטוס שלא תהיה, ושמורת טבע שער העמקים הנישאת מאחור, אותה הוא עומד לפלח. פה, החשיבות האקולוגית של המקום היא כזו, שבטרם איש נשכב לפני הבולדוזרים, הוחלט לעשות מנהרה (מקוטעת) מתחת לגבעות האלונים של השמורה. אני ממשיך לחפש לשווא את ההגיון הכלכלי
| יער האלונים. אפלולית שכזו (צילום: גילי סופר) |
אנשי העמותה מבינים שהמקום היחידי בו אולי ייזכה מאבקם לנצחון הוא בהצלת השמורה, הארכת הנתיב ב-90 שניות של נסיעה והעברתו על פני נתיבי הכבישים הקיימים במקום דרך הגבעות. אני נפרד לשלום מאנשי העמותה ויוצא לנשום קצת אוויר שמורות. בצומת העמקים היא ג'למי אני פונה בכביש 70 לכיוון טבעון. כאן, אם אתם לא מכירים, אפשר לעצור בפארק הגשר הטורקי, ולראות את הגשר הטורקי שבנו פה הטורקים בזמן הטורקים. ממש לפני הפנייה ימינה לכיוון אלרואי, דרך עפר יוצאת שמאלה. אני עולה עליה, עובר את הבריכות שיהיו לאספלט, מתישהו שובר ימינה ליד שביל נחל הקישון שסלול כאן לרווחת הרוכבים, ממשיך לאורך כרם הזיתים העתיק ומתברבר. למרות מה שניתן היה לצפות לו בחצר האחורית של מפרץ חיפה, האוויר על פי מדד הפרפרים נקי. ינואר, ומלא פרפרים. אני תמה מדוע הפרפרים הלבנים מתיישבים על הפרחים הצהובים, והאדומים על הפרחים הלבנים.
גבעות האלונים ממול הן הן שמורת שער העמקים שהכביש בדרך לבתר. בעונה הזו של השנה קל לזהות: העצים האדמוניים בוערים על רקע הירוק הבוהק של העשב. אני מוצא לי גבעה, שם את ציוד הקפה בתרמיל והולך להסתובב קצת. מלמטה חרושה האדמה השחורה של מה שהיה פעם ביצות, וממול חיפה מעלה עשן. ופה מלא פרפרים. הטיול בין פרפרים נותן קצת תחושה של סרט מצוייר, הליכה בחלום. כל מיני מינים, מתפרפרים זוגות זוגות או סתם יורדים על איזה פרח. אני שקוע בהם, ולא שם לב לשועל ששקוע באיזו עצם. הוא קולט אותי ראשון.
יער אלונים של ממש. הם אמנם לא אלוני ענק עתיקים, אבל הם צפופים למדי, ופה ושם הם אפילו מציעים אפלולית יער שכזו. קרחות ירוקות מכסות את הגבעות, וגם כרמי זיתים, וגדרות בקר, מבנה פה ושם, ולול גדול במיוחד, שהרעש שהוא עושה יכול ללא ספק להיחשב למפגע סביבתי. ופרחים. פרחי החורף כבר פה, הכלניות והרקפות, העיריות והסביונים, הדודאים וגם איזה מצליב צהוב קטן שלא הכרתי. איסטיס אולי. מי שערוך לטיול רגלי לא מעגלי יכול לעשות את שביל ישראל בקטע היוצא מכפר חסידים לכיוון נחל ציפורי דרך השמורה. גם הוא לא יהיה כשהיה.
|
