פסגת האנושות

המאה ה-21 מתחילה בתחושת אכזבה. הבטיחו לנו מכוניות מעופפות, מושבות בחלל ושבוע עבודה של 15 שעות. רובוטים היו אמורים לבצע את מטלות היום-יום, אלא אם כן הם עסוקים בארגון מרד; ילדים היו אמורים ללמוד על מחלות רק מספרי ההיסטוריה; כורים ניידים להיתוך גרעיני היו אמורים להימכר בסניפי אופיס-דיפו. אפילו התחזיות הקודרות ביותר ניבאו זינוקים בטכנולוגיה ובארגון החברתי שהיו אמורים להשאיר את התקופה שלנו הרחק מאחור.

אבל אם נביט קדימה, מעבר להבטחות המרעישות, ניווכח שהמאה החדשה מתגבשת לאחת התקופות המדהימות ביותר בהיסטוריה האנושית. שלושה תהליכי שינוי גדולים, שהחלו במהפכה התעשייתית, מתקרבים לשיאם. לאחר כמה מאות שנים של גידול אוכלוסין מהיר, גידול שקצבו גבוה אף יותר מקצב גידול מעריכי (אקספוננציאלי), אוכלוסיית העולם הולכת ומתייצבת. על פי המגמות הנוכחיות העקומה תתיישר לקראת אמצע המאה ותתייצב על ערך של כתשעה מיליארד בני אדם. בד בבד עם התייצבות זו מצטמצמים שיעורי העוני הקיצוני, גם באופן יחסי לאוכלוסייה וגם במספרים מוחלטים.

אם כלכלתן של סין והודו ימשיכו להתקדם בעקבות יפן ודרום-קוריאה, אז עד 2050 האדם הסיני הממוצע יהיה אמיד כמו שווייצרי החי היום, וההודי הממוצע יגיע לעושרו העכשווי של ישראלי. האנושות נעשית גדולה ושבעה, אבל הלחץ שהיא לוחצת את כוכב הלכת שלנו מתקרב לגבולו. כבר היום אנו פולטים פחמן דו-חמצני בשיעור הגדול פי שלושה מיכולתם של האוקיינוסים והיבשות לספוג אותו בחזרה; מומחי האקלים סבורים שאמצע המאה הוא המועד שבו נתחיל להיפגע באמת מן ההתחממות הגלובלית. כפי שהדברים מתנהלים עכשיו, יחוסלו היערות והדגה בעולם אפילו לפני כן.

שלושת תהליכי השינוי האלה - הדמוגרפיים, הכלכליים והסביבתיים - המתרחשים בבת אחת והשזורים זה בזה, הם הדברים שאותם יזכרו ההיסטוריונים של העתיד בהביטם אחורה אל תקופתנו. אלו הם תהליכים המשנים הכול: מגיאופוליטיקה ועד מבנה המשפחה. סדרי הגודל של הבעיות שהם מציבים גדולים מכל ניסיונות העבר של בני האדם. הביולוג א' א' וילסון מאוניברסיטת הרווארד מגדיר את התקופה שאנו עומדים לעבור כ"צוואר הבקבוק", תקופה של לחץ מרבי על משאבי הטבע ועל התושייה האנושית.

הולכים לאיבוד בבית

המגמות האלה ניכרות כבר בחיי היום-יום. רבים מאתנו הולכים לעתים לאיבוד בערי הולדתנו מפני שהן גדלו כל כך. אבל קצב הגידול קטֵן ככל שהמשפחות מצטמצמות. ילדים רבים יותר מאי-פעם גדלים לא רק בלי אחים ואחיות, אלא גם בלי דודים, דודות או דודנים. (יש המתעצבים על לבם בשל כך, אבל הדרך היחידה האחרת לשמור על אוכלוסייה יציבה היא עלייה בשיעורי התמותה.) סחורה סינית מוצגת למכירה על מדפי הסופרמרקטים שלנו ועובדים הודיים עונים לשיחותינו בקווי שירות הלקוחות, אבל במקביל, תושבי אסיה קונים יותר ויותר מוצרים מערביים. פרחי האביב מקדימים בשבוע בהשוואה למועד פריחתם לפני 50 שנה בגלל ההתחממות העולמית, והמסעדות מגישות סוגים חדשים של דגים מפני שמינים שהיו נפוצים בעבר ניצודו עד תום.

הסתכלות על ההווה בהקשר היסטורי עוזרת להרחיב את המבט על הבעיות הרבות של העולם. רבות מן הבעיות האלה נובעות באורח ישיר או עקיף מגידול האנושות. כשייבלם הגידול, תהיה לנו ההזדמנות לסגור את הפער. יהיה אולי קשה להידחק דרך צוואר הבקבוק, אבל לאחר שנעבור בו, הרע מכול יישאר מאחור.

השינויים שאנו עוברים היום קובעים את היקף האתגרים הצפויים. מדענים יכולים להעריך, לפחות באופן גס, כמה בני אדם יאכלסו את כדור הארץ, מה יהיו צרכיהם ורצונותיהם, אילו משאבים יעמדו לרשותם ומתי כל זה יתרחש. הדבר המניע היום את הצמיחה הכלכלית הוא שילוב של עלייה בפריון העבודה עם גידול האוכלוסין ועם הגידול במשאבים. אבל במחצית השנייה של המאה, האנושות עשויה להגיע למצב של שיווי משקל שבו הצמיחה הכלכלית תונע רק על ידי הגידול בפריון העבודה. מצב כזה ייטול את עיקר העוקץ הנובע מן הסתירה שבין כלכלה לסביבה. אתגרים ישנים יפנו מקומם לחדשים. התהליך הזה כבר ניכר בארצות המובילות את השינוי. הוויכוח הניטש בארה"ב בנושא הביטוח הלאומי ודאגות לגבי הפנסיות באירופה וביפן הם סימניה של חברה המתכוננת לחיים שלאחר הגידול באוכלוסייה.

לציבור יש רגשות מעורבים באשר לדמוגרפים. הלוא לפני שלושים שנה אוכלוסיית-יתר הייתה הדאגה הגדולה. ספרו של פול ארליך "פצצת האוכלוסין" היה אז רב-מכר. הסרט "שמש ירוקה" (Soylent Green) בכיכובו של צ'רלסטון הסטון תיאר באופן דרמתי עתיד שבו בני אדם יידחסו כסרדינים ויאכלו ריבועים קטנים שנראים כמו טופו - אבל הם עשויים ממשהו שונה לגמרי. אבל לאחרונה מוקד הדאגה החדש הוא דווקא תת-אוכלוסין - מושג שטבעו ניאו-שמרנים כמו ניקולס אברשטדט. גם כאן זכתה דאגתם להמחשה בסרט אחר של הסטון, "איש האומגה", המתאר אנושות המידלדלת כמעט לגמרי. אז כמה אנשים יהיו בעולם? יותר מדי או פחות מדי?

במציאות, דעותיהם של הדמוגרפים מן השורה אינן מתנדנדות בחריפות כזאת. אמנם גודל המשפחות בארצות המתפתחות הצטמצם בקצב מהיר מן הצפוי, אבל התחזית שהוצגה בגיליון האוכלוסין המיוחד של סיינטיפיק אמריקן ב-1974 עמדה במבחן הזמן. למעשה טמון גרעין של אמת גם בתסריט של "שמש ירוקה" וגם בזה של "איש האומגה". במונחים מוחלטים האנושות עדיין צומחת במידה עצומה והצלחות העבר במניעת אסונות של פיצוץ אוכלוסין אינן ערובה לעתיד. אבל גם ירידה בקצב הגידול היא מקור לדאגה. מניסיון ההיסטוריה, רוב החברות שהגיעו ליציבות מספרית או לצמצום נכחדו.

התומכים הנלהבים בכל אחד מן התסריטים האלה מבטלים במחי יד את האתגרים שמציב לפניהם התסריט האחר, והם מביעים "ביטחון" שיוכלו להתמודד עמם בלי לנסות לוודא שכך אמנם הדבר. אבל אם נפזר את ערפילי האידיאולוגיה, נתחיל לראות את קווי המתאר של תכנית פעולה מקיפה. אין זו התכנית היחידה, אבל היא עשויה לשמש נקודת מוצא לדיון.

העסקים והטבע אינם אוייבים

אחת הטענות החוזרות בתכנית הזאת היא שהעסקים והטבע אינם בהכרח אויבים זה לזה. באופן מסורתי המושגים הנהוגים לתיאור הכלכלה והסביבה אפילו אינם דומים זה לזה. המדדים הכלכליים הסטטיסטיים שבדרך כלל נוהגים לעקוב אחריהם, כמו למשל התוצר המקומי הגולמי (תמ"ג), אינם מודדים הידלדלות של משאב. ביסודם אלו מדדים לזרימת מזומנים ולא מאזני רווח והפסד. אם תכרתו יער, התמ"ג יזנק אף על פי שחיסלתם נכס שהיה עשוי להביא הכנסה קבועה.

וביתר הרחבה, רק לעתים נדירות המחירים שאנו משלמים על סחורות ושירותים כוללים את העלויות הסביבתיות הנלוות אליהם . מישהו אחר משלם את החשבון - והמישהו האחר הזה הוא בדרך כלל אנחנו עצמנו בלבוש אחר. אחת ההערכות טוענת שמשלם המיסים האמריקני מוציא מכיסו 2,000 דולר לשנה כדי לסבסד חקלאות, נהיגה במכוניות, כרייה ופעולות אחרות המשאירות חותם כבד על הסביבה. הכלכלה המעוותת כמעט אינה מעודדת את הצרכנים ואת היצרנים לשמור על סביבה נקייה.

הדוגלים באיכות הסביבה עוד מחזקים בלי משים את המגמה הזאת בכך שהם מרכזים את תשומת לבם באוצרות הטבע יקרי הערך, אוצרות שמשמעותם עמוקה אבל קשה לשקול אותם לנוכח בעיות דחופות יותר. החוק האמריקני להגנת מינים המצויים בסכנת הכחדה מספק דוגמאות שהיו למופת של חילופי האשמות. כשהליליות המנוקדות (spotted owls) נקלעו לסכנת הכחדה, האשימו הירוקים את חוטבי העצים בהמטת הצרה על דורסי הלילה האלה, ואילו חוטבי העצים טענו שהצפרים המפונקים יתר-על-המידה הביאו עליהם אבטלה (בעקבות צמצום זכויות הכריתה באזורים מסוימים בארה"ב). למעשה, שני הצדדים הם קורבנות של יערנות שאינה בת-קיימא.

בשנים האחרונות חברו יחד כלכלנים ומדענים כדי לקבוע תו מחיר לרווחים שאנו מפיקים מן הטבע. אין בתרגיל הזה כדי להוריד מערכו של הטבע, אלא לחשוף עד כמה אנו תלויים בו. "דו"ח המילניום להערכת המערכת האקולוגית" שראה אור בראשית 2005, איתר שירותים שאנו מקבלים מן הטבע - מהאבקה ועד סינון מים - שאם לא יעמדו לרשותנו נהיה חייבים לספק אותם בעצמנו, ובמחיר גבוה. הצוות שחיבר את הדוח חילק את השירותים ל-24 קבוצות ומצא ש-15 מהן מנוצלות בקצב מהיר יותר מקצב התחדשותן.

מה שטוב לטבע - טוב גם לכלכלה

אם לוקחים בחשבון גם את הסביבה, ועושים זאת נכון, מתברר שמה שטוב לטבע טוב לעתים קרובות גם לכלכלה ואפילו למגזר הפרטי. דייגים, לדוגמה, מפיקים רווחים מרביים אם הם דגים ברמה בת-קיימא. אם ידוגו יותר מכך, ירדו גם התפוקה וגם הרווחים, מפני שיותר דייגים יתחרו על פחות דגים. אין ספק שהחיים אינם נוחים כל כך תמיד. החברה חייבת לפעמים להתפשר פשרות של ממש, אבל רק עכשיו אנו מתחילים לברר לעצמנו באילו דרכי פעולה עשויים כולם לצאת נשכרים.

אם יוכלו קובעי המדיניות לגבש מסגרת נכונה, אפשר יהיה להבטיח את עתיד האנושות באמצעות אלפי החלטות יום-יומיות: כמה ילדים יוכלו בני אדם להביא לעולם, היכן יתאפשר להם להוציא את הבקר למרעה, איך יבודדו את בתיהם. ענייני היום-יום הם התחום שבו מתרחשים בדרך כלל רוב השינויים העמוקים באמת. עושרה של קהילה אינו נקבע על פי מספר המחשבים ומכשירי ה-DVD שברשות תושביה, שהרי את אלה אפשר למצוא גם בכפרים העניים ביותר, אלא על פי צינורות הביוב, המיטות הרכות ותחושת הביטחון הפיזי והכלכלי של חבריה. אם יצליחו המדע והטכנולוגיה להנחיל לכול את היתרונות האלה של התרבות המודרנית זה יהיה הישג מרהיב הרבה יותר מהצבת מושבות בחלל.