"אין כל הבדל בין ירדנים, פלסטינים, סורים ולבנונים. כולנו חלקים מאותו לאום. אנו מקפידים להדגיש את זהותנו הפלסטינית רק בשל סיבות פוליטיות ... קיומה של זהות פלסטינית נפרדת משרת רק צרכים טקטיים. יסודה של מדינה פלסטינית משמש אמצעי חדש במאבק המתמשך נגד ישראל". (זוהיר מוחסין, לשעבר חבר הוועד הפועל של אש"ף)
התבטאות זו, מפיו של מי שהיה בין בכירי הארגון לשחרור פלסטין, היתה צריכה להעלות בחריפות יתר אפשרות מטרידה מאוד על סדר יומה של מעצבי המדיניות הישראלית. הלא ביטויים מסוג זה - ואפשר להביא דוגמאות נוספות המבטאות רוח דומה - מפיהם של מנהיגים פלסטינים וערבים, צריכים היו לחייב בחינה נוקבת של עצם היסודות עליהם מושתתת הגישה הישראלית לסכסוך וליישובו במשך העשור וחצי החולפים.
ביטויים אלה מצביעים על העובדה שקיימות עקרונית שתי תיזות לעומתיות, אשר באמצעותן ניתן להסביר את אותו סכסוך עתיק יומין ועקוב מדם. על פי התיזה המקובלת, הרווחת כיום בעולם ובישראל, "דלק" הסכסוך הוא העדר הגדרה עצמית פלסטינית, ושאיפתם של הפלסטינים היא הקמת מדינה לעצמם. אולם ההתבטאויות שאוזכרו לעיל מרמזות שקיימת תיזה אחרת, הפוכה מהראשונה, להסבר הסכסוך והתמשכותו האינסופית, תיזה שלאור מילותיהם ומעשיהם של הפלסטינים נראית סבירה ותקפה יותר. על פי תיזה זו, הדלק אינו העדר הגדרה עצמית פלסטינית אלא קיום הגדרה עצמית יהודית, ושאיפת הפלסטינים אינה הקמת מדינה אלא פירוק מדינה - של היהודים.
כעת נשאלת השאלה: לאיזו משתי התיזות החלופיות הללו כושר הסבר גדול יותר? נראה כי אין ספק שהתשובה היא: לשנייה מביניהן - שהרי היא מסוגלת לספק הסברים מתקבלים על הדעת עבור מגוון רחב של התרחשויות, שאין בכוחה של הראשונה להסביר. כך לדוגמה, התיזה השנייה מסוגלת להסביר:
- מדוע סירבו הפלסטינים, במשך יותר מחצי מאה, לקבל כל הצעה טריטוריאלית שהיתה מאפשרת להם להקים מדינה משלהם (מתכנית החלוקה ב-1947 ועד קמפ-דיווד ב-2000).
- מדוע שלילת כל סממן של עצמאות יהודית מצטיירת כאפשרות היחידה המקובלת על דעת הפלסטינים - כפי שמשתקף מהרטוריקה והסימבוליות הפלסטיניות, במסגרתן נוהגים להציג את כל המרחב - מהנהר ועד הים - כפלסטין הערבית.
- מדוע עד 67' ראינו התנזרות מתביעת ריבונות על "הגדה המערבית" ורצועת עזה (כפי שבא לידי ביטוי במפורש בנוסח המקורי של האמנה הלאומית הפלסטינית), ולמה כיום הפלסטינים, המהווים רוב מובהק בממלכת ירדן, מקבלים ללא כל מחאה שלטון של רודן בדואי, המשתייך למיעוט הלא-פלסטיני במדינה.
- מדוע נדחתה הנדיבות מרחיקת הלכת של יוזמת ברק, ועוד באופן אלים כזה. ככלות הכל, אף שיוזמה זו כללה סעיף
המחייב "קץ לסכסוך", היא היתה חסרת תקדים בוויתורים שהציעה כדי לאפשר ייסוד מדינה פלסטינית. אולם פראות התגובה הפלסטינית מצביעה על כך שאף ויתורים אלה היו רחוקים מלרצות אותם. הרי הדעת נותנת שאילו היו קרובים לדרישותיהם האמיתיות, כי אז היו מעדיפים לנהל מו"מ על הפרטים שנותרו במחלוקת, במקום להצית גל הרג והרס כה חריף. התנהגות זו ניתנת להסבר רק אם "קץ הסכסוך" הינו מושג בלתי נסבל עבור הפלסטינים.
- מדוע מוסיפים הפלסטינים להתעקש על "זכות השיבה", שפירושה החלת ממשל ישראלי על מאות אלפי פלסטינים (ואולי אף יותר), החיים כיום במדינות ערב. זוהי כמובן תביעה שאינה עולה בקנה אחד עם הכמיהה המוצהרת להשתחרר משליטה ישראלית מדכאת - או עם פתרון של "שתי מדינות לשני עמים".
לעומת כל זאת, אין בכוחה של התיזה הראשונה והמקובלת להסביר אף לא אחת מן התופעות הללו. כמיהתם לעצמאות, מסתבר, באה לידי ביטוי רק כאשר היו נתונים תחת שלטון יהודי. על כן נראה שקל יותר להבין את התנהלותם כחתירה לחיסול עצמאות יהודית, מאשר לביסוס עצמאות פלסטינית. אם אכן כך פני הדברים, נדיבות הולכת וגדלה כלפי הקמת מדינה פלסטינית לא תועיל כלל לסיום הסכסוך.
ד"ר מרטין שרמן, החוג למדע המדינה באוניברסיטת תל-אביב
