קובי יותר גדול מג'ורדן

היום הזה, היום שאחרי 81 הנקודות של קובי בראיינט, הוא לא כמו יום אתמול. הוויכוח על מי הוא הגדול מכולם - בראיינט או מייקל ג'ורדן - טבעי ומתבקש. כשמייקל היה בשיא הקריירה שלו, השוו אותו למג'יק ג'ונסון. הדעה שלי בנושא ברורה, ואני יודע ש-90 אחוז מהישראלים לא יסכימו איתי - מבחינת יכולת אישית, קובי בראיינט הוא הגדול מכולם.

בכל הנוגע למה שקורה מחוץ למגרש הכדורסל, אין ולא יהיה על מייקל. מערכת יחסי ציבור משומנת וטונות של כריזמה רק העצימו את גדולתו כשחקן. מייקל היה 'טראש טוקר' פוחז, שחקן שמרבה להתגרות ביריביו. אבל שום רבב לא נדבק בו. הוא פרש וחזר ושוב פרש ושוב חזר, ובדרך גם שיחק בייסבול - אבל עד היום הוא נצרב בתודעה כשחקן מושלם.

בראיינט הוא שחצן. משפט האונס שעבר והסכסוך המתוקשר עם שאקיל אוניל, שפופולרי הרבה יותר ממנו, הפכו אותו לדמות שכולם אוהבים לשנוא. חברות מסחריות הדירו רגליהן ממנו, האוהדים לא התחברו אליו. להבדיל אלף אלפי הבדלות, גם דייויד בלות'נטל הוא שחקן נפלא, אבל לכולם יש בעיה עם האופי שלו.

תמיד יהיה מה לומר נגד בראיינט. לפני חודש, כשהוא קלע 62 נקודות בשלושה רבעים, אמרו שעם כל הכבוד, הוא עדיין לא עבר את ה-69 של מייקל מ-1990. ועכשיו, כשהוא עבר את השיא של ג'ורדן, ובגדול, פתאום כולם שכחו שאת השיא שלו מייקל השיג לאחר הארכה. היום אומרים שקובי לא קבוצתי, אבל גם ג'ורדן זרק שלושים פעם במשחק והאחוזים לא תמיד היו בשמיים.

אלפי ישראלים, אולי יותר, היו קמים בשעות הקטנות של הלילה כדי לצפות בשידורים ישירים של ג'ורדן במדי השיקאגו בולס. באותם ימים, ה-NBA היה דבר חדש בשביל אוהדי הכדורסל בארץ, ומייקל כבש את לבם. היום זה כבר דבר מובן מאליו. יש המון כוכבים בליגה, ודווקא בגלל זה, מדובר בתופעה יוצאת דופן - כשאדם אחד בולט מעל כולם. כל הקבוצות מנסות לעצור רק אותו, ובכל זאת הוא עושה מה שהוא רוצה.

בשנה שעברה גרתי כמה חודשים בארצות הברית בגלל הניתוח שעברתי בברך. ראיתי את קובי משחק כמעט כל יום, וזה היה מטריף. גם אני לא אוהב אותו כאדם, אבל האיש הוא מכונה של כדורסל. אולי בחבילה הכוללת, מייקל ג'ורדן ימשיך להיזכר כגדול בכל הזמנים, אבל מבחינת יכולת אישית - קובי בראיינט הוא מספר 1. נקודה.