הל"ב מקרטע

בתחילת הדרך נדמה היה כי מדובר בפרויקט התעסוקה השאפתני ביותר שהפעילה ישראל ב-30 השנים האחרונות. העובדה שחברות בינלאומיות הנחשבות למובילות בתחומן בחרו להתמודד על הזכות להפעיל את ניסוי "מהל"ב" לתקופה קצובה ובאזורים מוגבלים בארץ, העידה על החשיבות והפוטנציאל שהממשלה והזכיינים רואים בהחזרת מובטלים 'קשים' למעגל העבודה. האמנם?

כמצופה, החודשים הראשונים לפעילות היו מלאי מהמורות, קשיים וגישושים, שדמו יותר לחיבוקי קרב איגרוף בין מתאגרף במשקל כבד לקבוצת מתאגרפים לא מיומנים במשקל נוצה. יחד עם זאת, כבר עתה ניתן לראות שקיימות מספר בעיות קשות, עקרוניות וייתכן שאף מורכבות מבחינה חוקתית בכל הנוגע לדרך בה פועל הפרויקט. רוב הבעיות עליהן התריעה עמותת "ידיד", המנטרת את הפרויקט מאז תחילתו, לא באו על פתרונן. נדמה כי ההתייחסות הכללית לנושא כולו הוא בבחינת הכלבים נובחים.

ככל שחולף הזמן נדמה שמטרת ממשלת ישראל אינה להחזיר מובטלים אל מעגל התעסוקה, אלא להגיע במהירות הבזק לחיסכון גדול ככל שניתן בתשלומי הקצבאות, תוך שהיא מתפארת באחוזים ניכרים של מסורבים המכונים רמאים. אך ממשלת ישראל חייבת להפנים שהפרויקט עוסק בחייהם של אנשים. נוכח חוסר בפתרונות אמיתיים, הנוצרים מתוך תפיסת עולם חברתית המעמידה בחזית את אחריותה של המדינה לאזרחיה, אנו צפויים, לצערנו, למחזות קשים ככל שהפרויקט ילך ויתקדם.

חרף המגבלות המוטלות על הזכיינים, חרף העובדה כי עדיין לא נוצרו מספיק מקומות עבודה שיוכלו להעסיק בשכר הגון וראוי את המשתתפים בתוכנית, נדמה כי חלק מהזכיינים משתדלים לשדר אכפתיות, אנושיות ורצון כן להשיג תוצאות טובות במסגרת הניסוי ולוחות הזמנים שלו. לעומתם, הממשלה מתבצרת מאחורי החוק ואינה עושה די כדי לתקן ולשנות את הדרוש תיקון, כפי שכבר עולה מהמתרחש בשטח בחודשים האחרונים.

מעקב אחרי תוכנית "מהל"ב" בכל הארץ בחצי השנה האחרונה, העלה מספר בעיות יסוד מרכזיות:

• השתתפות בכפייה. התוצאה הישירה של הכפייה הזו, שנעשתה במהירות וללא הכנה מוקדמת, תוך איום על נטילת הקצבה, היא תחושת השפלה וחידלון המלוות רבים מהמשתתפים בפרויקט גם היום - שישה חודשים לאחר שהחל.

• משתתפים מבוגרים וחולים. הזכיינים, המנהלת והארגונים החברתיים השונים תמימי דעים בדבר כישלון המערכת להכניס לפרויקט רק את מקבלי הבטחת הכנסה שניתן לקבוע בוודאות גבוהה את יכולתם להשתלב בשוק העבודה, ללא מגבלות רפואיות או אחרות.

• האם יש בכלל מקומות עבודה למובטלים? האמנם כל עבודה מכבדת את בעליה ועדיפה עבודה כלשהי על קבלת קצבה? האם זוהי הדרך בה נחזיר למובטלים את כבודם ונוציאם ממעגל העוני והמצוקה? הנתונים מדברים אחרת. מגוון העבודות מצומצם מאוד, ורבים מהמשתתפים מופנים לעבודות ניקיון, שמירה ואבטחה, טיפול בקשישים ומוגבלים ועבודות צווארון כחול. זאת מבלי שנעשה כל ניסיון להעניק הכשרה מקצועית לאלו מהם שכבר רכשו השכלה גבוהה או שהם בעלי מקצוע כזה או אחר.

• משטר של פחד. הצלחתו של הפרויקט תלויה בראש ובראשונה ביכולת המדינה והזכיינים להסביר את משמעותו למשתתפים, תוך שימת דגש על זכויותיהם והדרכים לממשן. אין מדובר ביצירת מערכת תדמיתית לפרויקט או למרכזי התעסוקה, מדובר בחובה הבסיסית ביותר של מתן המידע, כל המידע, הדרוש למשתתף אודות חובותיו וזכויותיו. זאת על-מנת שיוכל לשקול בכובד ראש את דרכו והתנהלותו מול מערכת הכופה עליו השתתפות. רבים מהמשתתפים אינם מודעים לזכותם לערער, לקבל מידע הנוגע אליהם אישית, לעובדה שאינם חייבים לחתום על מסמכים שונים המחייבים אותם לוויתור על סודיות ועוד.

• עבודה תמורת קצבה (או מגדירים מחדש את שכר המינימום). כך ניתן להגדיר היום את מערך השירות בקהילה של הפרויקט. מבדיקה שערכה "ידיד" בקרב ארגונים המפעילים שירות בקהילה עבור משתתפי התוכנית, עולה כי ברוב המקרים מדובר בעבודה של ממש. השכר המשולם עבורה הינו בגובה קצבת הבטחת ההכנסה של המשתתפים.

• ללא סיוע משפטי, ללא צדק אמיתי. האפשרות לערער על החלטות מרכזי התעסוקה היא אחת הזכויות המהותיות ביותר העומדות לרשות משתתפי הפרויקט. למרבית הפליאה דווקא הם, הזקוקים לסיוע משפטי מקצועי ממשלתי כאוויר לנשימה, אינם יכולים לקבל אותו. במסגרת הופעתם בפני ועדות הערר הם מנוטרלים במקרים רבים מיכולות ביטוי הולמות, שעשויות לסייע להן בקבלת ערעורם. רק בעת הגשת הערר הסופי לבית הדין לעבודה יכולים המשתתפים לזכות בייצוג, וברוב המקרים הרי זה מעט מדי ומאוחר מדי.

• ביטול החסמים? הצחקתם אותנו. אפילו הממשלה עצמה השכילה להכיר בחסמים שונים כגורם מונע תעסוקה בקרב המובטלים, בהם יכולתן של אימהות חד-הוריות לעבוד במשרה מלאה, היעדר מימון נסיעות, הכשרה מקצועית פנים מפעלית או הכשרה מקצועית ייחודית. למרכזי הזכויות של "ידיד" הגיעו עשרות ממשתתפי הפרויקט ובפיהם תלונות על הזכיינים בכל הנוגע לשבירת החסמים, במיוחד בנושאי גנים לילדים, תשלום עבור נסיעות באוטובוס ובעיקר ההכשרה המקצועית שאינה קיימת.

• רב-תרבותיות? לא בבית ספרינו. ברוב מרכזי התעסוקה אין הבחנה ממשית בין משתתפים בעלי כישורי עבודה, היסטוריה תעסוקתית והכשרה אקדמית, לבין אלו שהם דור שני ולפעמים שלישי למעגל העוני. חוסר הבחנה זה גורם לתסכול רב והרגשות השפלה בקרב רבים מהמשתתפים, הן עולים מחבר המדינות, חלקם בעלי תארים שניים ושלישיים, והן ישראלים וותיקים שחלקם נשר אל מחוץ למעגל העבודה רק בשנים האחרונות. הממשלה, מנהלת הפרויקט והזכיינים עדיין מתקשים להבין את הצרכים המיוחדים של האוכלוסיות המשתתפות, ערבים, עולים מחבר המדינות ואתיופיה, נשים דתיות, אנשי דת מוסלמים ועוד. ניסיון כן להבנת הצרכים הרב-תרבותיים של האוכלוסיות השונות היה אולי מאט במקצת את שליחתם לעבודות בשכר ירוד ללא הגנה מקצועית אמיתית, ולבטח היה הופך לגורם שיחזק את ביטחונם.

מחצית השנה הראשונה לפרויקט מעלה שאלות קשות בדבר צורת הפעלתו, אך יודגש כי הזמן קצר מכדי להסיק מסקנות מרחיקות לכת. יש לפעול במהירות על-מנת לפתור את הבעיות המהותיות כדי שבעוד כמה חודשים אפשר יהיה לבחון את התקדמות הפרויקט בצורה בלתי משוחדת. כך-או-כך, המשך קיומו של הפרויקט תלוי בטיפול מעמיק ויסודי של המערכת כולה בבעיות שהוצגו לעיל.

הנתונים המגיעים מהשטח מעידים, לצערנו, על תמונה המדמה פיל בחנות חרסינה. הממשלה ורוב הזכיינים מתנהלים כאילו ניתנה להם הזכות לנהוג במשתתפים בצורה ברוטלית-משהו. כבודם, לעתים הדבר היחידי שמחזיק אותם, נפגע פעם אחר פעם, והלחץ הממשלתי על הזכיינים לעמוד במדדי החיסכון התקציבי הולך ונותן את אותותיו.

• רן מלמד הוא יועץ אסטרטגי לעמותת "ידיד" ומומחה לתקשורת חברתית