תחרות בניואנסים

תחרות הנאומים השנתית של כנס הרצליה היא אחד האירועים הכי אובר-רייטד בישראל. המוניטין שלה נבנה על דצמבר 2003, אז טחנו מומחי הספין של אריאל שרון במשך חודשים שהנה, בכנס הרצליה הוא עומד להגיד משהו חשוב באמת. בסוף עלה אריק והימהם משהו לא ברור על ויתורים כואבים. בדיעבד, איש אינו יודע אם אכן התכוון להתנתקות כפי שאירעה בסוף; רוב הסימנים שאנחנו כן מכירים - כולל פעולות בהן נקט אחר כך - מעידים שלא. אבל זה כבר לא שינה דבר. מאז, כנס הרצליה הוא המקום שבו אומרים דברים חשובים. אפילו אם אין דברים ממש חשובים לומר.

השנה, ערב בחירות, באו שלושת המועמדים לראשות הממשלה לכנס. הם עבדו על הנאומים במשך שבועות, כי אף אחד

מהם אינו שרון. סיפרו להם שהעם לא יקנה מהם חתול בשק כמו שהיה מוכן לקנות מאריק, הסבירו להם שינתחו כל אמירה שלהם באיזמל חד במיוחד. שניים מהם, פרץ ונתניהו, יודעים שהפופולריות של השלישי נובעת ממי שירש, ועוד יותר מכך ממי שעומד מולו - הם עצמם. אמרו להם שהם צריכים להראות שקורצו מהחומר הנכון, שהם צריכים להפגין חזון שאחריו ילכו ההמונים בדרך אל הקלפי. אלא שמה לעשות, אי אפשר לייצר ויכוח במקום שבו הוא כבר לא קיים.

הדיון על גבולותיה העתידיים של ישראל גסס לאורך זמן ומת כבר מזמן, ורק הפוליטיקאים ממשיכים לתחזק אותו, כי אחרת ייאלצו להודות שאין בעצם על מה לריב. הוא מת כי אפילו מי שאינו מאמין לערבים כבר לא קונה את הטענה שביטחון ישראל תלוי בכיבוש, ומי שמאמין באידיאולוגיה של ארץ ישראל כולה לעם ישראל כבר יודע שהוא במיעוט קטן. הרוב, וזה היה סוד כוחו של אריאל שרון, רוצה שרק תימצא לו הדמות (רצוי גנרל עבר רב תהילה) שתמצא את התירוץ (רצוי המהום כלשהו על הסכנה הדמוגרפית), כדי שנוכל לצאת משם בלי להגיד שהפסדנו.

ולפיכך, מה כבר יכול לומר נתניהו? השוני העיקרי בין דבריו לבין אלה של אולמרט ופרץ היה וריאציה על "יתנו - יקבלו, לא יתנו - לא יקבלו" - הסיסמא הישנה של ימיו בשלטון. הוא ביקש בכך להזכיר את מה שהוא זכאי בצדק להזכיר: שבימיו כראש הממשלה היה מספר הפיגועים, הפרמטר הכמעט יחיד החשוב לישראלים באמת, נמוך מאוד. אם זה נבע מתורת ההדדיות או ממשהו אחר, ישפוט כל אזרח; זה, בכל אופן, מה שרצה נתניהו לומר. הניואנס של מתיחת גדר הביטחון לאורך כביש 443 עבר לרוב הישראלים מעל לראש. הם יודעים היטב שתוואי הגדר נקבע על-ידי לחץ בינלאומי (משפטי ומדיני), ושאין שום סיכוי של ממש להזיז אותו מזרחה.

הניואנס של פרץ, פרט ל"אנחנו צדקנו", היה הדגש על המו"מ עם הפלסטינים. ספק גדול אם הוא עצמו יודע איך יתקיים מו"מ

 כזה ויצליח, וספק עוד יותר גדול אם רוב הישראלים, הנתונים בהלך רוח של התנתקות - מן הפלסטינים ומ"המצב" - מאמינים שכך יהיה. אבל פרץ מאמין שהקהל שלו רוצה לשמוע על מו"מ, הן משום שהגיונה של ההתנתקות טרם הוסבר עד היום אפילו לתומכיה, והן משום שאין דרך אחרת לבדל את מי שתמיד האמין שיש לצאת מן השטחים - ממי שהצטרף אליו רק לאחרונה.

אולמרט, שסגר את התחרות, הצליח איכשהו למתוח קו דק כחוט השערה בין שני קודמיו, ולמקם את עצמו באמצע. הוא לא התחייב לכלום - לא לנסיגה חד-צדדית ולא למו"מ, לא ל"רצועות ביטחון" ולא לקווי 67'. הוא יודע היטב שאיש לא יתמוך בו כי הפתרון המפורש שלו מוצא חן בעיניו. פתרונות מפורשים מחזירים את המצביע לימי הויכווח הגדול, שנדמה היה שהוא בולע כל, על השטחים - ויכוח שההתנתקות הציעה בריחה פסיכולוגית נוחה ממנו.

אם היה משפט מעניין באמת בדברי אולמרט, הוא היה במשהו שמעטים שמו אליו לב. בדברו על הפלסטינים, שבר ממלא-המקום את האקסיומה הישנה של "משחק סכום אפס", לפיה אנחנו "מוותרים" והם "מקבלים" ולהיפך, והרווח של כל צד הוא בהכרח הפסדו של השני. "ביטחוננו ביטחונם, יציבותנו יציבותם", אמר על הפלסטינים, והציב אותנו ואותם באותו צד של המתרס - דבר ששרון לא היה עושה לעולם. אם הוא באמת מאמין בכך, זה יכול להיות שינוי של ממש. העובדה שבחר לומר את הדברים האלה דווקא בכנס הרצליה, רק מעידה כמה שמאלה הרחיק לדעתו ולדעת יועציו הציבור הישראלי בחמש השנים האחרונות.