"אני המיניקה שהקיאו בגללה"

לא הינקתי בגלל היתרונות הסטטיסטיים. הינקתי כי נשביתי בקסם של הקשר ביני לבין התינוקות שלי. בגלל העוצמה שבידיעה שלא רק שנשאתי אותם בגופי

תשעה חודשים, לא רק שילדתי אותם - אני ממשיכה לגדל אותם מתוך גופי גם כשהם נושמים באופן עצמאי.

לא תמיד פשוט לעשות את זה בחברה שלנו. אנחנו מוצפים בפרסומות של יצרניות תמ"ל, ומתעלמים ממה שאפילו הן כותבות במפורש: חלב אם עדיף על פני המוצרים שלהן, שאותם הם ממליצים לצרוך עד גיל שלוש ויותר. ובחברה שלנו לא מנידים עפעף למראה של ילד בן שלוש האוכל מבקבוק. ואותם רופאים המערערים על כך שלחלב אם יש ערך אחרי גיל שנה, אינם שואלים את עצמם איזה ערך יש לתמ"ל (המוצר המנסה לחקות חלב אם) אחרי גיל זה.

כן, יש אינטרסים כלכליים בסיפור הזה. בואו נכניס אותם לפרופורציות: בארץ מגלגל שוק התמ"לים 400 מיליון שקל בשנה, על פי כתבה שהתפרסמה באתר זה לפני כמה ימים. הרבה כסף. שוק פוטנציאלי של 140,000 לקוחות שנולדים בארץ מדי שנה.

עוד אינטרס כלכלי: למערכת הבריאות שלנו יש אינטרס מובהק שנשים יניקו. בארצות הברית השוו בין ילדים שלא ינקו לילדים שינקו שלושה חודשים הנקה בלעדית, ומצאו שההוצאה הכספית של מערכת הבריאות לכל ילד שלא ינק, בבדיקה של שלוש מחלות שכיחות בלבד, היתה גבוהה יותר במאות דולרים, על פי נתונים שהתפרסמו בכתב העת המקצועי Pediatrics.

כן, יועצות הנקה גובות 150-550 שקל לביקור. באמת שערורייה. השערורייה היא שקופות החולים בארץ אינן מעניקות החזר להוצאה זו. שאין יועצות הנקה במשרה מלאה, מסביב לשעון, בבתי היולדות, שהתמיכה בהנקה שמוצעת כיום אינה ממוסדת עדיין. שערורייה, שמי שרוצה להיניק ונתקלת בקשיים מתלבטת אם להמשיך ולסבול מכאבים, או לפנות לאשת מקצוע.

לא לכל אחת מתאים להיניק, לא לכל אחת מתאים להיניק חודשים או שנים. אבל לא זה הסיפור. הסיפור הוא גם לא אם מישהי הקיאה למראה הפעוט היונק שלי, אם מחייכים למראה פעוטות יונקים או אם נשארים אדישים. הסיפור הוא בפער העצום, המזעזע, בין מספר הנשים שכן רוצות ומנסות להיניק, העומד על כתשעים אחוז, לבין מספרן הנמוך להכאיב של אלה שמיניקות בסופו של דבר, בפשטות ובהנאה.

מדברים על השיפוטיות של הצד הזה או האחר, אבל אנו האמהות, אנו השופטות האכזריות ביותר של עצמנו. הגיע הזמן להפנות את החיצים אל אלה שבאמת אחראים למצב הזה, ואלה אינם האמהות האחרות, המיניקות או הלא-מיניקות.