רשות הטבע והגנים הופכת אותנו לעבריינים

אנחנו מדינה קטנה. השטח הפתוח הולך ונירמס. פחדים, אינטרסים, דמוגרפיה, צרכים, ביטחון - כל אחד רוצה את חלקו. בלי קשר ללחצים האלו, אבל בשימוש בהם כתירוץ, סוגרת רשות הטבע והגנים את הארץ בפני המטיילים. השמורה האחרונה שנסגרה לתשלום היתה הבטיחה בצפון הכינרת, ועכשיו עומדת על הפרק כוונת הרט"ג לסגור את מכתש רמון ואת אגן נחל צין, השטחים הפתוחים הגדולים בארץ, אלה שמכונים 'ארץ בראשית'.

מכתש רמון ואגן נחל צין יהפכו לשמורות עם שער בו גובים דמי כניסה מכל מי שרוצה ללכת, לנסוע, או ללון בחניוניהן. למה? כי אונסק"ו עשוי לקבל את ארץ המכתשים כאתר מורשת עולמי. זו סיבה טובה לדרוש את סגירתו, את מניעתו מהציבור, ובעיקר לנהל אותו ולשלוט בו. הרט"ג אמנם גוף עני, אבל בעל יכולת לרמוס את זכויותיהם של מי שהניחו בידם למשמרת את הטבע הפתוח של מדינת ישראל.

לא קנסות, חינוך

במהלך שנות השישים של המאה ה-20, הוליכה החברה להגנת הטבע קמפיין מפואר נגד קטיפת פרחי בר - הצלחה חינוכית ענקית. אחר כך היה קמפיין בנושא נקיון - ואין ספק שהארץ הולכת ונעשית נקייה. חיות הבר במדינת ישראל הן מהמוגנות ביותר בעולם לא בגלל פקחי הרשות, אלא מכיוון שיש פה חינוך ומודעות. פחות

אנשים עם רכבי שטח יירדו להחריב שטח מדברי או אחר לא בגלל קנסות, אלא כתוצאה של חינוך.  

כל הדברים האלו הם הוכחה בת כמעט 50 שנה לכך שחינוך עוזר הרבה יותר מאכיפה, סגירה וגביית כסף. אבל זה לא גורם לאנשי הרשות לשנות את דעתם ומדיניותם. רשות הטבע והגנים הוא גוף קטן ודל תקציב שממונה על משאב הנוף והטבע. למי שייכת הארץ - האם היא שייכת למי שגר בה או למי שהפקדנו על שמירתה? ומה קורה כשאנחנו מקימים גופים כדי שישרתו אותנו ואת הארץ, ומסתבר שהם בעצם משרתים את עצמם?

בהקשר הזה צריך לבחון גם את דרישת הרשות להרחיב את שמורת הטבע של מכתש רמון עד לבתים של מצפה רמון. אם הרשות היתה גוף שבו מתקבלות החלטות מסודרות והפקחים מונחים לנהוג בהיגיון, ייתכן שלא היתה סיבה להתנגד. למה לא? שתהיה שמורה, שלא ייבנה פה אפילו בית אחד מחוץ לאזורי התיכנון. אנחנו בעד שטחים פתוחים ובעד מדבר לא מופרע. אבל ברשות שבה הפקח בשטח - זה שמסתובב עם הכלב בג'יפ או בטנדר - הוא "שריף" שאוכף, בגיבוי מלא של ההנהלה, את חוקי הרשות ללא רחם, זה אומר שכל יציאה של אדם ממצפה רמון שלא בשביל מסומן תהיה עבירה. אם מישהו יצא עם הכלב לטיול או ירצה לרכוב על סוס או גמל (יש אנשים שחיים מטיולי בעלי חיים סביב המכתש) הוא יהפוך לעבריין באופן מיידי.

הרשות עובדת את האינטרסים של הרשות, לא את האינטרסים של הטבע או של הציבור. שמורת עין גדי, לדוגמה, נסגרה לקהל בגלל הטענה שההליכה במים פוגעת במיקרו אורגניזמים כלשהם. גם היום הולכים במים, רק שמשלמים בעבור התענוג והרשות יכולה להעסיק עוד כמה עובדים. עוד דוגמה: במשך השנים נמחקו באופן שיטתי שבילים עתיקים ממפות סימון השבילים מכיוון שלא סומנו מחדש. שביל לא מסומן הוא שביל שאסור ללכת עליו. אפילו אם נכבש על ידי הולכי רגל ושיירות גמלים במשך אלפי שנים. הרשות מעדיפה שאנשים לא ילכו. 

לא מחוקקת, מוציאה לפועל

ד"ר יואב אבני מהמכון הגיאולוגי, האיש שממפה את הנגב ב-20 השנים האחרונות, אומר שברשות הטבע והגנים לא מבינים שיש לנהוג בשולי עיר אחרת מאשר בלב השמורה, על מנת

שאנשים יבלו בשולי העיר ולא יפעילו לחץ על לב השמורה. ד"ר אבני רוצה שמורה דיפרנציאלית: שאסור יהיה לבנות, אבל שלא יגבילו אנשים בתנועתם החופשית. כך יישמר לב השמורה בעוד שהשוליים יהוו את כר המשחקים העיקרי של הפעילות התיירותית.

מי שמתנגד להרחבת השמורה עד לבתים הם כמה מאנשי הסביבה והטבע הטובים שאני מכיר. אותם אנשים, שעסוקים כל חייהם בשמירת טבע אקטיבית, כמו ד"ר אבני, כמו אילן דביר מחוות האלפקות וכמו זיו ספקטור (וגם כמוני) רוצים את שותפות הציבור בניהול הטבע, רוצים במידה רבה לחזור לרעיונות של החברה להגנת הטבע: שיתוף הקהילה והציבור בשמירה על הטבע מתוך אמונה בחינוך. 

במילים אחרות, הגיע הזמן שרשות הטבע והגנים תפנים שהיא לא המחוקקת אלא המוציאה לפועל. שהיא הוקמה למעננו ושהיא מנהלת שטח שהופקד בידה ושניהולו צריך להיות בשיתוף הציבור. הדוגמה של ניסיון הסיפוח וההרחבה של שמורת הטבע רמון הוא משל על התנהלותה של הרשות כולה.

צור שיזף הוא סופר, עיתונאי וטייל, ושותף להקמת "מבדד רמון" במצפה רמון