הבטחה, שטרם התגשמה
"נמלים", הסינגל הראשון והפופי, הוא אמנם להיט חביב - אבל הוא די בודד במערכה. עשרת השירים הנוספים באלבום לא מגלים ניצוצות אמיתיים של הברקה - לא כלהיטי רדיו ולא כיצירות אלטרנטיביות. לא ממש ברור מה פוצ' רוצה להיות ולמי הוא פונה, הוא קצת מגניב, קצת חמוד, קצת אמיץ, קצת מורכב - אבל רק קצת. אין לו שום תכונה בולטת וייחודית שתיתן לו מעמד מועדף על פני עשרות זמרים אחרים שנמצאים באותו המקום כרגע.
הבעיה העיקרית שלו היא כמבצע. הוא כותב שירים לא רעים ומורכבים למדי, אבל מגיש אותם עם מניירה אחת בסיסית - וקצת מרגיזה, נגיד, קצת כמו יוני בלוך (ובניגוד למשל לאביתר בנאי). הגיוון הסגנוני של פוצ' רחב מאוד, וכולל פופ של אמצע הדרך, נגיעות של קאנטרי, רוק קשוח, טאץ' אתני-מזרחי ואפילו קצת אלקטרוניקה בהפקה - זה מעביר את הזמן לא רע, וההאזנה לאלבום לא משעממת, אבל באף אחד מהשירים זה לא מתחבר לכדי רגע משמעותי ממש.
יש לפוצ' לא מעט כשרון, ונטיה ברוכה להתנסות. ייתכן בהחלט שהוא יבשיל בעתיד ויתפתח ליוצר משמעותי, אבל לצאת באלבום ראשון - עם כזה שיווק ופמפום, זו טעות קשה. המסלול הוותיק של השתפשות במועדונים, בניית קהל, פיתוח סגנון ואמירה אישיים - היה משרת אותו טוב יותר, אם כי זה לא אומר שלא שווה לכם לתת לו צ'אנס - אם מגיעים בלי יותר מדי ציפיות, אפשר להנות מהאלבום במידה סבירה.
האזינו:
