לא זז לשום מקום

פארק היורה: דודו טופז הוא היום שריד מאובן מערוץ 2 שלפני 200 שנה ("הכל זז עם דודו טופז", ערוץ 2, ראשון-שלישי, 19:00)

לא אשקר לכם: שום דבר לא זז עם דודו טופז. אבל כלום. "אתם לא מאמינים מה יהיה היום בתוכנית! יהיה פה בנאדם – משוגע! הוא עוסק בטלפתיה. הוא צובט מישהו אחד, מישהו אחר מרגיש את זה! נשבע!".

נשבע. בחיי. ככה נשמע טופז בתחילת התוכנית של יום ראשון השבוע. רק לפני מאתיים שנה, טופז נשבע – בדיוק באותו טון – שהערב ינחתו בסלון שלכם חייזרים. אז זה הביא לו רייטינג של בסביבות 50 אחוז. היום נהנית "הכל זז" מרייטינג באזור ה-18 אחוז. הייתם מאמינים? 18 אחוזים שלמים עדיין קונים את השטיק של טופז! מיהם ה-18 אחוז האלה? האם הם יושבים מול ערוץ 2 מאז משדר החייזרים? האם הם נושמים (לא, לא תוציאו ממני כאן "עצמונית"). והאם יש אנשי מקצוע מטעמנו שנמצאים בדרך אליהם בניסיון לעזור להם?

טופז עדיין מדבר לצופיו בתנועות ידיים גדולות ומדגימות. כשהוא אומר "אורית פוקס", הוא מסמן בידיו ציצים גדולים, וכשהוא אומר "יוסי" הוא מדגיש את זה כל כך לאט, עד שקל לקרוא את שפתיו. מהבחינה הזו, אפשר פשוט לבצע הכפלה של דמותו של טופז בתוך עיגול קטן בתחתית הפריים, ולבשר שהתוכנית מלווה בתרגום ללקויי השמיעה. כשהוא משתמש במילה כמו "רנדומלי" טופז נזכר מיד כי הרייטינג שלו אולי עומד על 18, אבל האיי-קיו המשוער של צופיו לא בהכרח, וממהר לפרשן לקהל באולפן: "מה זה רנדומלי? מק-רי!"

הקהל אותו קהל, עדיין מוחא כפיים בכבדות. יש קוסם, יש את רון שובל בשירו "שגעי אותי". יש מבצע שמביא לאולפן סבתות שמוכנות להשתטות תמורת בר-מצווה חינם לנכד באולמי ז'יטון נולד. יש עולה מאוקראינה המגדלת משפחה "ואת אחותה החולה" בדירת שני חדרים, ומחר "נראה לכם מה עשינו בשבילה".

בקיצור, טופז מסמן וי בכל הסעיפים ההופכים את תוכניתו לסוג של מאובן מרתק לערוץ 2 הקדום, הנכחד, כמו עצם זנב שנשארה מקובעת איפשהו בגוף ומסרבת להיעלם אבולוציונית. "הכל זז" היא טופז במיטבו, הלהיטים הגדולים, ותוכניתו מחזיקה היטב את הקהל שמגיע אליה בשבע בערב באמצעות המקבילה המבוגרת – או האינפנטילית, אם תעדיפו – של ניפנוף מפתחות בפרצופו של תינוק. הנה, תראה! תסתכל הנה! קוסם! עזרה לנזקקת! סבתא בטיטולים! לא, לא, אל תבכה, למה אתה שוב בוכה?

האדמה מקולקלת: חייבים להודות - "פרשת השבוע" היא טלוויזיה מרגשת ומנצחת _"פרשת השבוע", HOT 3, שבת, 22:00)

תשמעו, יש לנו בעיה. יש לנו פה סידרת דרמה שנקראת "פרשת השבוע" – לדעתי שמה של תוכנית על שזירת חלות בערוץ 33

; יש בה ערבי ששולט בתנ"ך; יש בה את קרן מור, שמדקלמת הטפות, דרשות ונאומים בלהט מיסיונרי של קוריצה מטורללת; יש פסקול משומש שנע בין הביטלס, מונלייט סונטה, "קיינד אוף בלו" ומדגים את טעמו המוזיקלי המדויק של בן 15 מתלהב.

כל זה אומר לכם בעיקר דבר אחד: ש"פרשת השבוע", עם כל בעיותיה, היא דרמת אנסמבל שאפתנית, מעוררת עניין, מקורית ומרגשת, שארבעת פרקי הפתיחה שלה גדושים ברגעים חזקים ונוגעים ללב ובעלילה שמצמידה אותך לחלון המכונית הנוסעת במהירות הלא אחידה הזו, מרותק לדרמה הנשקפת.

רני בלייר, יוצר הסידרה, וארי פולמן, התסריטאי, הולכים כאן על כל הקופה. הם מנסים לצייר תמונת מצב כיאוטית, עתירת דמויות, כמעט אלטמנית, של מצב העניינים בקרב הנישה החברתית הצרה שעליה הם עושים דוקטורט מאז "שבתות וחגים". אלו הישראלים שלנצח יהיו חסרי מנוחה, חסרי תקנה, חסרי תיקון, מקוללים בקללת התבונה. אבל אם "שבתות וחגים" התעסקה בקטנות – אהבות, בגידות, סודות, שקרים וחיבוטי-נפש – כאן העסק נכנס לטריטוריה הכבדה באמת: שחיתות, אלימות, מוות, קילקול המידות הגדול של החברה הישראלית.

בלייר נע בין הצורך האובססיבי להטיף ולגעת באיזו רוחניות לבין הסיפורים המצוינים שהסידרה מספרת. והסיפורים, תודה לפולמן, מנצחים. בלייר ניצל גם לא מעט בזכות גלריית השחקנים המצוינת שלו – שחקנים מיומנים כל כך, עד שאתה יכול להשליך אותם לתוך דמויות חצי אפויות, ולסמוך עליהם שיגמרו את האפייה וגם יזגגו בקרמל ואבקת סוכר.

לבימוי של בלייר יש מגע מאוד לא שגרתי – במובן הנאיבי, כמעט אינפנטילי של המילה, באותה מידה אני מניח שקל לשנוא את זה, אבל כשאתה מחליט להתמסר, זו התמסרות קלה. עדיף לכם להתמסר. "פרשת השבוע" היא טלוויזיה נוגעת, מרגשת ומנצחת. גם את עצמה; אולי בעיקר את עצמה. את כל בעיותיה.

ראש גזר: מוחמד אבו-טיר הוא הראשון שהיה אמיץ מספיק להודות שהחיקוי ב"ארץ נהדרת" מעליב אותו

עוגת הגזר האנושית מוחמד אבו-טיר – מספר שתיים בחמאס, המוכר גם בשמו האינדיאני "כתום הזקן" ובשמו הישראלי "סססאמו" – אמר השבוע את מה ששלי יחימוביץ' מעולם לא היתה מספיק גבר כדי להגיד: ש"ארץ נהדרת" מביאה לו את הסעיף. ושיפסיקו לחקות אותו, ושלא יעשו טובות, ולא רעות, ואין צורך, וכמאמר סבתא מוסקונה בשעתה: ז'ה לא נעים לי.

ואני אומר: סוף סוף. תודה לך, מוחמד אבו-גזר. תודה על הכנות, על הישירות, על העדר ההתחסדות, על שאמרת את מה שבישראל הס מלהזכיר: שחיקוי ב"ארץ נהדרת" עשוי להיות אירוע לא ממש מחמיא, ולא לגמרי חיובי, ואפילו די סאטירי, מביך ולעיתים משפיל, עבור מושא החיקוי.

אבל בישראל, מקום שבו הפך העור עבה אפילו יותר מאשר באירגוני לחימה פלסטיניים, ממש לא נהוג להודות שנעלבת. ענבל גבריאלי, עוזי כהן, ציפי שביט, טומי לפיד – הרשימה עוד ארוכה, תשלימו בעצמכם – לא יחלמו להודות שאולי, במקרה, החיקוי שלהם ב"ארץ" פגע בהם. לא; התגובה הישראלית הרשמית לחיקוי ב"ארץ" הולכת בערך ככה: "אויש, הם נהדרים. הם הרגו אותי. ישבנו כל המשפחה בשישי, ופשוט נקרענו מצחוק. היינו על הריצפה. אני אומר לכם. הם עושים אותי יותר טוב ממני". ובמילים אחרות: הם אומנם עושים אותי טיפש, קטנוני, מתנשא, מושחת, יהיר, ילדותי, קומבינטור ובלתי ראוי למאכל או מגע – אבל היי, אני באמת כזה! והם עושים את זה פשוט טוב!

כדי להיעלב מ"ארץ נהדרת" אתה צריך, לפני הכל, להיות אנושי, להיות מסוגל להודות באיזו חולשה. אבל עבור ישראלים, הודאה בחולשה היא סוג של חרקירי. משום כך, לא תתפסו פגוע "ארץ נהדרת" שיודה, לציטוט, כי נעלב. כי בשביל להודות בדבר כזה, צריך ממש לא לדפוק חשבון, כלומר להיות, לפחות, חמאסניק.

• למפרסם הבא שבונה על סט בהודו: אנא דאג לחטוף אירוע מוחי קודם. כלומר, עוד אחד.
  

• לזהבה בן: כשאת שרה בפרסומת "עשיתי יסודי, עשיתי כלורוקס" את רומזת לסיפור חיים שאינו כולל בית ספר תיכון?