פרידה מפרידן

"עכשיו האישה מושלמת. גופה המת עוטה חיוך של הישגים" (מתוך השיר "קצה" של סילביה פלאת; תרגום: סבינה מסג).

מדוע אני מעלה באוב את סילביה פלאת בבואי לכתוב על בטי פרידן? אולי משום שפלאת, שהייתה צעירה מפרידן ב-11 שנים, היטיבה לבטא בשיריה את תחושת חוסר האונים המשתקת, המכלה. רק לאחר המוות אפשר להחליק הכול, להשיג

הכל, לאחות את הפיצולים לכלל אחדות.

אילו פיצולים טרדו את מנוחתן של פלאת ופרידן? בין היתר, הניסיון ליישב את הסתירה בין דמות הקדושה לקדֵשה, הפער בין נשיות למיניות ובין קריירה לאימהות. השתיים חיו בעידן שבו משלו בכיפה נורמות של מוסר מיני כפול לגברים ולנשים, שמרנות וצביעות חברתית, כאשר נשים הוּדרו ממוקדי הכוח של הזירה הציבורית (האקדמיה, הצבא, התעשייה והפוליטיקה) ונכלאו בכלוב של זהב או ב"מחנה ריכוז נוח לנשים", מטפורה אומללה שטבעה פרידן.

פרידן נולדה באילינוי בשם בטי-נעמי גולדשטיין. בשנת 1942 סיימה את לימודיה לתואר ראשון בפסיכולוגיה בסמית' קולג' (גם פלאת היא בוגרת סמית') והמשיכה לתואר שני בפסיכולוגיה באוניברסיטת ברקלי, אך לא סיימה ופרשה לטובת עבודה עיתונאית. היא עקרה לניו-יורק וב-1947 נישאה לקרל פרידן (בני הזוג התגרשו ב-1969). במשך עשור ניהלה פרידן אורח חיים של עקרת-בית מצויה מן הפרוורים, ובמקביל עבדה כעיתונאית עצמאית.

ב-1957, לקראת פגישת מחזור, שיגרה פרידן שאלון לחברותיה, שסיימו את לימודיהן בסמית' בשנים 1956-7. תשובותיהן לימדו על תסכול עמוק ואי שביעות רצון מאורח חייהן, ועקב כך החליטה פרידן לחקור את הנושא באופן יסודי: יצרה שאלונים נוספים, מפורטים יותר, וניתחה את הממצאים בעזרת מומחים – פסיכולוגים, רופאים ופסיכיאטרים. הממצאים הללו, שתיארו מציאות של נשים במלכוד, היוו בסיס לספרה The Feminine Mystique.

בעיה שאין לה שם

על מה מלינה פרידן? מהי אותה "בעיה שאין לה שם", שטרדה את מנוחתן של נשות אמריקה? פרידן אבחנה תסכול עמוק, שנבע מאי-יכולתן של נשים לממש את עצמן. אין מדובר בנשים נבערות אלא באקדמאיות, שנלכדו לאחר נישואיהן במלכודת הדבש המתסכלת, כשהן נעות בין המטבח לחדר הילדים, בין המקפיא למכונת הכביסה ולמייבש והקפצת הילדים לחוגים, משום שהמוסכמות החברתיות הדירו את הנשים הנשואות מן הזירה הציבורית לפרטית מסיבות מעשיות: מלחמת העולם השנייה הסתיימה, החיילים שבו הביתה, והנשים, שאיישו את פסי הייצור במפעלים, התבקשו לחזור הביתה כדי למלא את תפקידיהן ה"מסורתיים כרעיות וכאימהות".

הממסד הגברי אמריקאי של שנות החמישים הפעיל רטוריקה תעמולתית שהדגישה את חשיבות המשפחה בכינון יציבות חברתית והשתמש לצרכיו בסוכנים מתווכים: כתביו של פרויד ושימוש מניפולטיבי במחקריו, הפצת תורתו של ד"ר ספוק, שנחשב לכוהן הגדול של גידול ילדים, ו"סוכן-על" נוסף שהוא תולדה של הברית בין עיתוני הנשים לחברות הפרסום. הפרסומאים ועורכות העיתונים התוו אידיאל נשי חדש, ששירת היטב את האינטרסים הכלכליים של שני הצדדים - הבלונדינית הזוהרת והרזה (פרידן מציינת בספרה כי שלוש מתוך עשר נשים צבעו את שיערן לבלונד והרעיבו את עצמן כדי להגיע לממדיהן של הדוגמניות הצעירות והרזות).

במהלך 15 השנים שלאחר מלה"ע השנייה, הפכה המיסטיקה (במובן של אתוס חברתי) של "מיצוי הייעוד הנשי" לגרעין של התרבות האמריקאית, כשלפיו שומה על האישה למצות את אושרה בתחום הביתי. הנשים הודרו מן הזירה הציבורית ונותרו כלואות בכלובים של זהב או ב"מחנות ריכוז" נוחים. פרידן מציינת כי האתוס המיסטי כוזב, משום שבאותה תקופה דווח על גידול ניכר במספר הנשים שסבלו מהתמוטטויות עצבים, התאבדויות או ניסיונות אובדניים, נשים רבות סבלו מתסמינים כמו קרירות מינית, ניאוף, דיכאון לאחר לידה, אלכוהוליזם ומחלות נפש. פרידן טענה שמן הראוי לאפשר לנשים ליטול חלק בזירה הציבורית ולהשתלב בכל התחומים. כמו כן, יש לשנות את המבנה החברתי הקיים, שמושתת על התייחסות מגדרית, כשהריבוד החברתי חייב להתבצע לפי כישורים, השקעה בעבודה, חריצות והישגים, ולא לפי השתייכות מגדרית.

"המיסטיקה הנשית" התייחס למצוקותיהן של נשים בורגניות, לבנות ואמידות, שקנו את ספרה והפכו אותו לרב-מכר ואת פרידן לכוהנת הגדולה של הפמיניזם הליברלי. עם זאת, חרף הטענה הביקורתית המקובלת, שלפיהן פרידן התעלמה מנשים עניות ושחורות, שלא נהנו מהמותרות של "מחנה ריכוז נוח לנשים" – ומבחינתן יציאה לעבודה מפרכת ולא מתגמלת הייתה הכרח מתסכל - ספרה, שראה אור ב-1963, נחשב נועז ומנתץ תודעה כוזבת.

• עוד קטעים של רונית ליברמש, מתוך "פועלת מילולית", אתר "רשימות"