yed300250
הכי מטוקבקות
    צילום: שלום בר-טל
    פותחת
    עיקריות • 07.02.2006
    פחד אלוהים
    היא דתייה ויש לה תואר אקדמי, אבל שהרה בלאו לא מוצאת תשובות לחרדות שלה בשום סוג של ספרים. ספלים, לעומת זאת, זה סיפור אחר. אז הנה מונולוג של בחורה אחת שקוראת גם בתורה - וגם בקפה
    שהרה בלאו

    1:30. אבא חוזר מחתונה של בת דודה רחוקה, הילוכו מתנדנד, כתמי יין אדומים על חולצתו, בידו השמאלית גוש חלה ענקי. "הנה", הוא מניח את הגוש העצום על השולחן. אני בת 23, שותה תה צמחים במטבח, הרגליים על השולחן.

     

    "מה זה?", אני שואלת.

     

    אבא נעשה סמוק יותר, דיבורו מהיר. "זה סגולה מהחתונה", הוא אומר. "תאכלי את זה ויקרו לך דברים טובים. נו, תאכלי".

     

    אני משפדת אותו במבט. "תעשה לי טובה ותפסיק עם השטויות שלך", אני אומרת, ויוצאת משם בהליכה זקופה מאוד.

     

    3:00. הצללית הכהה שלי מתגנבת אל המטבח ומאתרת בחושך את החלה על פי ריח ההרינג הקל שנודף ממנה. אני מתנפלת עליה כמו חיה, עומדת שפופה ליד השיש, תולשת במהירות חתיכה אחרי חתיכה, טורפת ומכרסמת. פיסות הבצק נתקעות לי בגרון ואני בולעת הכל, רק לא לפספס פרור סגולה קטן.

     

    7:00. "איפה החלה?", שואל אבא. "זרקתי אותה", אני עונה באכזריות. "שתלמד לא לדחוף לי את השטויות הפרימיטיביות שלך".

     

    להתראות נעורים, שלום רציונל

     

    נעים להכיר, שמי שהרה - בחורה רצינית, אחראית, שקולה, בוגרת החוגים להיסטוריה ופסיכולוגיה באוניברסיטת בר אילן, מגששת בכיוון התואר השני, כותבת מאמרים היסטוריים, דתיה-לייט, מרצה במכון השואה, היומרות האינטלקטואליות שלי מרקיעות שחקים. וכן, אני גם אותה שהרה שטורפת קרעי חלות בציפייה שישפיעו על עתידה. אותה שהרה שבשנים האחרונות פוקדת את ביתן של ידעוניות שיאמרו לה מה יעלה בגורלה, שיפענחו את עקבות הקפה השחור המעורבב ברוק שהשאירה בספל, שיקראו לה בקלפי הטארוט שעירבבה בידיים רועדות, שיגידו לה מה יקרה איתה מחר, מחרתיים ובעוד חודשיים, שימכרו לה את האשליה שהיא שולטת בגורלה. שייתנו לה לומר "נעים להכיר, שמי שהרה ואני מכורה".

     


    המפגש הפיל אותי לסם המסוכן ביותר בעולם. סם ההצצה מעבר לדלת

     

    שנת 98' היתה שנה רעה. אני תחובה עמוק באולפן רדיו קטן בתחנת שידור חרדית בפאתי בני ברק, על סף פיטורים. קולי, הבינוני למדי באיכותו נתפס כ"אינטימי מדי" לאוזניים הכשרות. אני מתגנבת לשם בפחד בכל יום, מחכה למכתב הפיטורים. השנאה העצמית ורגשי הנחיתות מתעצמים, חיי האהבה קורסים בשקט מדכא. אני מתחננת בפני מנהלי התחנה שיניחו לי להישאר, והם, בפרץ נדיבות, מאפשרים לי להגיש את תוכנית המיסטיקה הלילית "מצפה כוכבים". מרוב שמחה חומקת ממני המשמעות האמיתית של ה"שדרוג" המקצועי: אני אמורה לארח מדי לילה ידעונים ומתקשרים שונים, שיענו לשאלות המאזינים בעזרת כוחותיהם הנסתרים. פתאום אופציית הפיטורים לא נראית גרועה כל כך.

     

    לחורחה יש עיניים אדומות, שפם דקיק וקול צרוד מאוד. חורחה מגדיר את עצמו כ"קורא בספר הזוהר". להערכתי חורחה אינו יודע כלל קרוא וכתוב, אבל זה לא מונע ממנו לייעץ למאזינים בהתלהבות.

     

    "ומי איתנו על הקו?", שואג חורחה.

     

    "נחום מאזור המרכז", עונה נחום בשם הקוד לבני ברק רבתי.

     

    "ומה הבעיה, נחום?".

     

    "זוגיות", הוא ממלמל.

     

    "אני רואה שאתה עוד לא נשוי", מהמהם חורחה תוך עלעול בספר הזוהר.

     

    "למה? אני נשוי שנתיים", מתקומם נחום מאזור המרכז.

     

    חורחה לא מתבלבל: "כי זה לא הזוגיות האמיתית שלך, זה למה. אתה מופיע לי פה כרווק, אבל אין מה לעשות - אתה לא תתגרש ממנה".

     

    "להתגרש?", מזדעק נחום, "מי דיבר על להתגרש?".

     

    "למה גירושים?", מאבד חורחה את סבלנותו, "אני רואה בספר הרבה ילדים ופרנסה טובה".

     

    "אבל עוד אין ילדים", אומר נחום. "בגלל זה התקשרתי".

     

    "יהיו", פוסק חורחה. "הרבה! המאזין הבא".

     

    אחרי שניים או שלושה חורחאים כאלה משתלטת עלי תחושת מיאוס. אפילו העניין הזהיר שלי באסטרולוגיה ובנומרולוגיה מתחיל להתפוגג למראה הנוכלים המצויים בתחום. את המאזינים המיואשים שמתקשרים לאולפן אני דווקא מבינה. מי מאיתנו לא יעשה הכל בשביל כמה מילות עידוד, ולו גם מאנשים כמו חורחה? התחושה שיש מי שיודע מה שנבצר ממך ממכרת, וכשאתה מיואש, הרציונליות מתנדפת מהר יותר מאצטון. חורחה ואני מבינים זאת היטב.

     

    שהרת נפש

     

    אני זוכרת את הפעם הראשונה שנתקלתי בדבר האמיתי. הלב פעם במהירות, האישונים התרחבו, הנשימה נעשתה מהירה יותר ומשהו התלקח בפנים - כי פגשתי מישהי שידעה. מישהי שהיה לה את המפתח. מישהי שהספרייה של היקום פעורה בפניה והיא מישירה מבט אל מה שתמיד רציתי שיהיה בשליטתי: העתיד.

     

    רבקה ענתה במהירות וביעילות לשאלות המאזינים. לחלקם אמרה שהיא לא יכולה לעזור כי אינה רואה דבר, לחלקם ראיתי שהיא פשוט לא רוצה לענות. הקול שלה היה קטן ושקט והיא לא היללה את עצמה בכל הפסקת פרסומות. אני, בוגרת קורס חורחה, נהגתי בה בקוצר רוח. לא יכולתי להתאפק שתסתיים כבר התוכנית ושתינו נעוף מהאולפן ונלך הביתה.

     

    "את לא רוצה שאני אגיד לך דברים?", היא חייכה אלי בסוף התוכנית. הו, אלוהים! לו רק יכולתי לדעת למה אני מכניסה עצמי באותם רגעים. לו רק יכולתי לדעת! אבל זה בדיוק העניין; את לא יכולה לראות אפילו חצי דקה קדימה, אין לך את היכולת הזאת.

     

    אומרים שמספיקה מנת הרואין אחת כדי להפוך אותך למכורה. אומרים שסיגריה אחת לאחר הפסקת עישון תתחיל את הכל מחדש. אומרים שכוסית ויסקי אחת מרקידה את השד שבתוכך. המפגש הראשוני הזה עם רבקה הפיל אותי לסם. סם ההצצה מעבר לדלת, הסם המסוכן ביותר בעולם.

     

    נעים מאוד, קוראים לי שהרה ואני מכורה. אפילו עכשיו, כשהאצבעות שלי מקישות על המקלדת והדד-ליין מעמיד לי את השערות הקטנות בעורף, אני נאבקת ברצון להתקשר לדילרים הקבועים. לשאול מבוהלת את רבקה, עליזה או אריאל אם אצליח לגמור את הכתבה בזמן, אם העורכת תאהב את זה, אם הקוראים יאהבו את זה ואם הם משלמים שוטף פלוס 60.

     

    משהו בתוכי נסדק. אני כבר לא מסוגלת להשאיר שום דבר ליד המקרה. מנסה להיאחז בפיסות האינפורמציה הללו, להקדים את עצמי בכמה צעדים. אני מתקשרת אל צבא הידעונים הקטן שבניתי לי בפרקי זמן מתקצרים והולכים, שואלת שאלות בלתי סבירות. ההווה נעשה טפל, הוא אינו חשוב, כל שמשנה הוא מה יקרה בעתיד. המוח הוא כמו תקליט שרוט שנעצר באותה נקודה: מה יהיה, מה יהיה, מה יהיה. אני רוצה לשלוט בגורל, מצוידת בכל האינפורמציה שיש ליקום להציע.

     

    כמו חולת שליטה אמיתית אני מנסה למזער את גורמי אי הוודאות בחיים, גם אם המחיר הוא עיוות של תחושת המציאות. אני חיה לי ביקום מקביל, כשבראש מוקרנים הסרטים שיקרו למחרת, בעוד שבועיים בעוד שנה, יום אחד. המציאות הרי כל כך מייאשת, והעתיד נראה מתוק וזוהר.

     

    כבר בתור ילדה חיפשתי אצל אחרים את היכולת לחוש ולראות אל מעבר להווה. אז עוד לא ידעתי שקוראים לזה "אינטואיציה". סקירה מהירה של המעגל הקרוב אלי תגלה שרוב חברי ניחנו באינטואיציות מדויקות-עד-משתקות. אני תלויה בהם ומקנאה בכל אחד ואחת מהם, כי אני עצמי חסרת יכולת לראות מעבר לקצה חוטמי. שהרה בלאו, עיוורת כעטלף עם סונאר מקולקל, מגששת באפלה, פלא שאני מקיפה עצמי בחומת הגנה של חברים בעלי יכולת אינטואיטיבית מעולה?

     

    אבל למדתי להתחזות, ועם השנים פיתחתי לעצמי שם של בעלת יכולת חיזוי מפתיעה. אין פשוט מזה, הרי אנשים חושפים את עצמם באלף דרכים שונות. כל מה שצריך לעשות זה להכניס למחשב שבראש, לעבד ולפלוט תוצאות. כולם מתרשמים מאוד (הנוסח המקובל הוא "שהרה, את ממש מכשפה!"), אבל אני לא יותר מחקיינית, מכשפה-וונאבי. אלא שכמות האנשים הנאחזים באותן כאילו-אינטואיציות לא חדלה להפתיע אותי. כולם רוצים יותר ממה שהטבע נותן. כולם רוצים לדעת.

     

    לפני שבע שנים החלטתי להוסיף את האות ה"א לשמי. אף פעם לא אהבתי את השם "שרה", תמיד קינאתי בכל אותן "טלי" ו"הדר". הרגשתי שהשם הזה גורר אותי אחורה אל תוך שכונת מאה שערים ונועל אותי בעבר, אבל לשנות אותו לא העזתי. הוספת הה"א נעשתה סתם כך, כמעט בגחמה של רגע. העיסוק הגובר שלי בנומרולוגיה הביא אותי לחישובים מתמטיים מסובכים שבסופם החלטתי שהערך המספרי של השם "שרה" תוקע אותי במקום (ולא חלילה מקום העבודה הבעייתי, עשרת הקילוגרמים המיותרים או מוסר העבודה המפוקפק שלי). הרגשתי שלשנות לגמרי את השם אני לא רוצה, אלא להישאר "שרה" בלי הערך המספרי הבעייתי שלו. שקלתי לכתוב את השם בסמ"ך (סרה?) או להוסיף אל"ף (שארה?) ובסוף החלטה נפלה על הה"א. היתה התלבטות קלה בנוגע למיקום (שרהה?), ואת התוצאה אתן יכולות לראות בשם שבראש הכתבה. שהרה. כן, בהחלט.

     

    התגובות הדהימו אותי בעוצמתן השלילית. בשנייה שנודע לבן שיחי האקראי ש"שהרה" אינו שם קדמוני העובר במשפחה זה דורות אלא שינוי עצמאי שביצעתי מטעמים "מיסטיים", ראיתי איך בו במקום צונחת מנת המשכל שייחס לי ב-20 נקודות לפחות. "השתגעה זאתי", שמעתי אותם מלחשים. הם ראו בי פתיה "מתוסבכת"; אני ראיתי בהם אנשים שסובלים מחוסר סקרנות.

     

    חלת הנשיקה

     

    דצמבר 2003. קור אימים. אני עומדת על החוף, החצאית שלי מופשלת עד לירכיים ואני מתכוונת לפסוע אל תוך הים. עורי סומר כולו. בידי הימנית אני אוחזת בחלה קטנה שאפיתי לפי הוראותיה המדויקות של רבקה. את החלה עלי להשליך לים כדי שהגלים יישאו אותה הלאה וישחררו את מזלי החסום. כמו כן עלי לזכור את כל בעלי החיים שאפגוש בדרכי הביתה לאחר גמר הטקס. החוף ריק, אבל האנשים בבית הקפה הקטן נועצים מבט. אני מרגישה את העיניים בגבי הקפוא המתקדם אל תוך הים. לא אכפת לי, החלה בידי ואני כולי מכווננת על הרגע, מרוכזת, מתמזגת עם החוטים הבלתי נראים שבאוויר, מרגישה איך הדופק מחיש את קצבו. אני מניפה את החלה בכוונה עצומה, משיטה אותה אל בין הגלים - והדבר הארור צולל במים כמו אבן.

     

    כישרון האפייה הלקוי שלי הוא שהכשיל אותי, וגוש הבצק הדחוס מסרב לצוף. באצבעות רועדות אני מוציאה את ה"מזל" שלי ששקע למצולות. החלה נפוחה כולה ונראית כמו גווייה קטנה. אני סוחטת ממנה את המים בעדינות והיא מתפוררת לי בידיים. לפחות הקרעים הספוגיים האלה מסוגלים לצוף. אני מנסה להשיט אותם הלאה, הרחק ממני, ש"יישאו את גורלי" לים הגדול. ופתאום משק כנפיים! כ-15 יונים גדולות עפות לעברי, וכולי אקסטזה: הנה הסימן! יונים! יונים! היש עופות סמליים יותר? "טמבלית", תאמר לי חברה רציונלית מאוחר יותר, "הן הריחו את החלה".

     

    את בטח משועשעת מהקטע האחרון. כדאי מאוד שתהיי, כתבתי אותו במיוחד עבורך, בחרתי בניסוחים שיגרמו לך לחייך ולי להיות מסוגלת לכתוב אותו בלי לחשוף יותר מדי. כי האמת היא שהרגשתי שמשהו חזק מאוד מתחולל בתוכי שם בים, בין קרעי החלה הצפים. הרגשתי איך אני מוותרת על הגנות שכליות של שנים ונותנת למשהו אחר לחלחל פנימה. משהו נוסף שאיני יכולה לקרוא לו בשם מדויק. לא, זאת לא אמונה, או "התחברות" או "זרימה". מדובר בהפעלה של חוש נוסף על אלה הקיימים, פריטה על מיתרים חדשים שנוספו למנדולינה הזאת שהיא אני. כאילו גיליתי צבע חדש.

     

    וישנו העניין היהודי. היהדות לא מפקפקת לרגע בכוחם של גורמים שונים לנחש את העתיד, אבל היא לא מתלהבת מזה. אפשר להבין אותה; תראו מה נהיה ממני. השאלה היא איך מסבירים את עליית קרנם של "מקובלים" ו"רואי נסתרות" דוגמת הרב כדורי והרנטגן שחוסים תחת הכנפיים התורניות.

     

    הפתרון פשוט: השאלה היא מהו מקור הכוח. דברים שנעשים ממקום של קדושה - מותרים. אלה שנעשים ממקום של טומאה - אסורים. ובתרגום לישראלית: אם לרואה הנסתרות יש מגבעת שחורה, הכל בסדר. אם יש לו פירסינג וילדים משלוש נשים שונות, זה כבר בעיה. אני כרגיל עושה דין לעצמי ומחליטה שאין פה שום סתירה. יום יבוא ויוגש לי חשבון עצום לפירעון. אני כבר מתחילה לשלם.

     

    נעים מאוד, קוראים לי שהרה ואני מכורה. מפלרטטת עם העתיד שלי, מנסה להיות צעד אחד לפניו, לפצח אותו, לשנות אותו, להחיל עליו את משחקי השליטה שלי, למגר את חוסר הוודאות ולהרגיש שהכוח בידיים שלי. עמוק בפנים אני עדיין עומדת שפופה בחושך, טורפת קרעי חלה בלי שיראו.

     

    yed660100