חזרה לפיליפינים
כמה עולה גן עדן פרטי, איפה פוגשים את ה"ג'יפני" הראשון, למה להרגיל את המתים למזגן צמוד, מי ניזון מתפריט עטלפים ובאיזה מועדון מקבלים שירות מגמדים. התיירים שמחקו את מדינת האיים מהמפה עושים אחורה פנה

הנהירה הישראלית לדרום-מזרח אסיה ה פסחה בשנים האחרונות על הפיליפינים. היו זמנים, לפני כעשור, שהשמות של טרסות האורז בבאנוויי, צפון האי לוזון או חופי החול ומי התכלת של בוראקאי היו שגורים בפיו של כל תרמילאי ישראלי. בינתיים התאדו התיירים ממדינת האיים, ולא רק הישראלים. תרמו לכך בעיקר המצב הפוליטי הרעוע והמצב הכלכלי הקשה, שמנע אספקת חשמל אפילו מהמלונות המהודרים.

 

והבשורה? היום נראה שמסתמן קאמבק תיירותי לארכיפלג הגדול, שמונה 7,107 איים שמציעים חופים אקזוטיים וים נהדר עם תנאי גלישה מהטובים בעולם (כל גולש ידבר בהערצה על "הענן התשיעי" הסמוך

לאי סבו). ואגב, מי שנורא מתחשק לו לקנות את אחד האיים היפים במדינה – המחיר נע סביב ה-200 דולר לדונם, לא יותר.

 

טיול בפיליפינים מזמן מפגשים עם שבטים שמשמרים פולקלור מסורתי, עם צורות חיים מעניינות וגם עם נופים מיוחדים: אגמים בתוך לועות הרי געש כבויים, טבע פראי, טרסות אורז מהיפות בעולם ויערות עשירים בפירות טרופיים כמו אננס, מנגוסטין, מנגו וגויאבנו (בן דוד של האנונה). מנילה הבירה היא עולם בפני עצמו.

 

קבלו את הג'יפני

 

הרפתקה בפני עצמה היא התחבורה בפיליפינים. את המפגש הראשון עם החן המקומי מזמן החיפוש אחר "מונית" אחרי הנחיתה במנילה. מונית? מה שמקבלים זה את ה"ג'יפני", התשובה הפיליפינית הצבעונית והמקושטת כיד הדמיון הטובה לקומנדקר האמריקני הישן. ה"ג'יפני" משמש כמונית שירות וכרכב להשכרה, במיוחד למשפחות שיוצאות לפיקניק.

רשת ענפה של טיסות פנימיות מאפשרת גישה מהירה ליעדים אטרקטיביים כמו בוראקאי או האי סבו, כאשר בין האיים משייטות ספינות רבות. מצבן היום טוב יחסית, אחרי שבמשך תקופה ארוכה רמת התחזוקה היתה ירודה בשל חלקי חילוף נחותים, מה שגרם לספינות להידמות לצוללות.

 

גם רמת המלונות שופרה לאין ערוך ולכל רשת מלונות גדולה יש נציגות במנילה. התרמילאים שמגיעים לכרך הסואן הולכים עדיין לרחוב אדריאטיקו, הסמוך לאזור הבילויים. 8-10 דולר זה מחיר סביר לחדר בגסטהאוס.

 

"לאפו לאפו"

 

האוכל הפיליפיני לא דומה למה שמתבשל בשום מטבח אחר בדרום-מזרח אסיה. יש בו תערובות והשפעות של כל מי שעבר בארכיפלג: מאלאים, סינים וגם ספרדים. האוכל רחוק מלהיות חריף והטעם השולט בו הוא דווקא המתקתק. נסו בהזדמנות "לאפו לאפו" – מנת דג שמנציחה את שמו של ראש השבט

שהרג את יורד הים מגלאן. כמעט שאין תייר שלא עוצר ליד הרובע הסיני כדי לראות איך מכינים "לצ'ון", שהוא חזירון צלוי בגוון דבש.

 

במנילה יש חיי לילה תוססים, כשעיקר הפעילות מתרכזת ברובע מאלטה סמוך למלונות הגדולים. חובבי מוסיקה ימצאו מגוון הופעות חיות, החל מבלוז ופולק וכלה בראפ והאוס. אחד המקומות השוקקים חיים מדי ערב הוא "הוביט בר", המועדון הוותיק של זמר המחאה פרדי אגילר, שבו המלצרים הם גמדים.

 

לעת ערב, בעיקר בסופי שבוע, כדאי לערוך סיבוב באזור המועדונים. כל אחד, בהתאם לאופיו, ימצא את הפינה המתאימה לו. אפשר גם להתיישב בצד הרחוב ולצפות בהמולת החיים: זונות מעכסות, ילדים יחפים מוכרים פרחים, יאפים נחפזים הביתה, רוכלי סדקית, וכמובן – תרמילאים מכל העולם.

 

"הסיבוב הקצר" לתיירים בפיליפינים כולל את מנילה וסביבתה. למרות שקשה לקרוא לה עיר עם חן, הבירה מציעה כמה מקומות מעניינים למדי. הראשונים, למרבה האירוניה, הם בתי הקברות. זה של הצבא האמריקני ממלחמת העולם השנייה הוא הגדול מסוגו בעולם: 18 אלף צלבים מעטרים את מצבות השיש הלבן שבו, וגם לא מעט מגיני דוד.

 

בית הקברות הסיני הוא מהגדולים והמפוארים בעולם. קרובי המשפחה של המתים בונים אחוזות קבר מרשימות שלחלק מהן צמודים שירותים, מטבח ומזגן, כדי שיקיריהם לא יירדו בסטנדרטים. הלוואי על המתחזקים והמנקים של המקום, שחיים בחושות.

 

טרסות האורז

 

מקובל לצאת ממנילה לשני סיורי יום. הפופולרי בין השניים הוא שיט בקאנו במעלה פאקסטחן, הנהר שסביבו צולמו חלקים מ"אפוקליפסה עכשיו" של קופולה. את הקאנו הצר מנווטים שני שייטים מנוסים.

 

לאורך הכביש המוביל אל הנהר עומדות קונדיטוריות שמוכרות "בוקו פאי", עוגת פלחי קוקוס טעימה. "מעדן" אחר שנמכר כאן הוא "באלוט", ביצת אווז

המבושלת סמוך לבקיעתה – שילוב של מרק, בשר וביצה בתוך קליפה אחת. רק לבעלי קיבה חזקה.

 

הגיחה התיירותית השנייה מדרימה לעבר טגאטאי, אגם השוכן בלוע הר געש כבוי. האטרקציה: בלב האגם נמצא אי וולקני שגם בו יש אגם. התצפית מרהיבה, פרט לימים עם מזג אוויר ערפילי. האזור כולו ידוע בפירות הטעימים שלו, ולאורך הדרך מבחינים גם במטעי קפה.

 

אחד מאתרי החובה למטייל בפיליפינים הוא טרסות האורז של באנוויי. בדרך הארוכה אליהן ממנילה (10-11 שעות נסיעה) מומלץ לעצור ליד הבתים והכנסייה של היישוב הקטן ברנגאי, שכוסה כמעט לגמרי באפר וולקני בהתפרצות הר הגעש פינטובו ב-1994.

 

תוך כדי נסיעה מבחינים בים של טרסות אורז. יש המון כאלו בדרום סין, באינדונזיה ובעוד לא מעט מקומות באסיה, אבל הטרסות כאן הן היפות ביותר. למה? אולי כי עובדו ברציפות אלפיים שנה ויותר, מאזן הקמתן על ידי מהגרים סינים כנראה.

 

עבור בני שבט איפוגאו שחיים באזור, האורז הוא לא רק מטה לחמם כי אם גם דגן מקודש. הכפרים הציוריים של בני השבט, ששירתו כסיירים בצבא האמריקני

במלחמת העולם השנייה, משובצים בין טרסות האורז. אחד הכפרים המרשימים ביותר הוא באטאד, שהיה בעבר מוקד עלייה לרגל לתרמילאים מישראל.

 

את הנסיעה אל טרסות האורז המרהיבות עשיתי כשאני יושב ליד ג'ון, נהג ג'יפני יליד באטאד, שזכר כמעט את כל המילים של "אני ואתה נשנה את העולם". בתקופת הזוהר של התיירות הישראלית באזור ידע כל ילד בבאטאד את השיר הזה בעל פה.

 

תיירים מן השורה חוזרים בשלב הזה למנילה, ואילו התרמילאים ממשיכים מכאן לסיבוב ארוך יותר שכולל את בונטוק ואת סגדה - בעיקר בגלל המערות המרהיבות באזור.

 

אגב, כמה שעות נסיעה צפונה ממנילה נמצאת העיר ההררית באגויו, ששמה יצא לתהילה בזכות ההילרים שלה, שמרפאים ואף שולפים אברים פנימיים ללא ניתוח. הטיפולים האלה זכו בעבר לפופולריות רבה, עד שהתברר שהכל אחיזת עיניים. ואם כבר פעילות על-טבעית, הפיליפינים שטופים בענייני מאגיה, קריסטלים וסגידה למקומות קדושים. מזכיר לנו משהו?

 

נופש באיים

 

כדי לפוש מהאינטנסיביות של צפון המדינה יורדים לדרום. בחופי האי סבו, למשל, שווה לקחת קורסי צלילה זולים וליהנות מים רדוד המשובץ איים זעירים. מדרום לסבו נמצא האי סיקיחור, מרכז

ידוע של הילרים, וממזרח לו האי קמוגן, בו רוחשים תשעה הרי געש פעילים. שוחרי טרקים יפליגו מערבה, לאי נגריוס, שבו אפשר לצאת לטיול אתגרי יפה בן יומיים-שלושה.

 

פלאוואן, האי המערבי מכולם (שעה וחצי טיסה ממנילה), מעוטר חופים יפהפיים. זהו גם מקום מושבו של שבט "טאוט באטו", שהתפריט העיקרי שלו הוא עטלפים. באחד הצדדים של האי זורם נהר תת-קרקעי.

 

מטיילים ישראלים של פעם נהגו לסיים שהות בפיליפינים על חופי בוראקאי, כל אחד מהסיבות שלו: החול הבתולי, טורי הדקלים ולעתים ה"מג'יק משרום" – פטריית ההזייה. לאלה התווספו קבלת הפנים הידידותית של המקומיים והשקיעות הנהדרות.

 

מודיעין שלום

 

  • ישראלים לא נדרשים לויזה לפיליפינים. ההגעה הנוחה ביותר היא בטיסות מבנגקוק או מהונג קונג (2-3 שעות).
  • מתי לנסוע: נובמבר עד מרץ הם החודשים הנעימים יותר. החל מאפריל הטמפרטורה נוסקת מעל ה-30 מעלות וביוני מתחילה עונת המונסונים.
  • חברות טיולים בארץ החלו לחדש לאחרונה יציאות מאורגנות לפיליפינים, בעיקר בשילוב עם יעדים אחרים.
  • איי הפיליפינים בטוחים למטיילים ולנופשים. מוקד בעייתי הוא דרום האי מינדנאו, שם עדיין פועלים ארגונים מוסלמים קיצוניים.
  • השפה העיקרית היא טאגאלו. אנגלית מאוד נפוצה ולכן קל להסתדר בכל מקום.
  • אוכלוסייה: כ-90 מיליון נפש. 95 אחוז קתולים, מה שאומר שהם לא מתגרשים (אבל המון נשים חיות פרודות, עם ילדים מבעל אחד או יותר).
  • מטבע: פסו. 50 פסו שווים דולר אחד, מה שאומר ש-10 פסו זה בערך שקל אחד.
  • נסיעה בג'יפני עולה 7.5 פסו ל-4 הקילומטרים הראשונים ואחר כך פסו לקילומטר. לרוב לא תעברו את התשלום הראשוני בנסיעה עירונית.
  • "סן מיגל" היא הבירה הפופולרית במדינה. כ-30 פסו (3 שקלים) יסדרו לכם בקבוק בבר.
  • מנילה מפוצצת במרכזי קניות מודרניים. שניים מהבולטים הם "גרין היל" ו"מגה מַל". חיקויים ותוצרת מקומית או סינית – יותר זולים אפילו מתאילנד.

 

לפנייה לכתב/ת
    קישורים ממומנים
     תגובה חדשה
    הצג:
    כל התגובות לכתבה חזרה לפיליפינים
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    אסיה
    טרסות אורז בבאנוויי
    צילום: יגאל צור
    במעלה נהר פאקסטחאן
    צילום: יגאל צור
    מעבדים את האדמה
    צילום: יגאל צור
    מכינים לצ'ון
    צילום: יגאל צור
    ynet ספיישל