הנרי השני

אי אפשר להגיד שתיירי הנרי לוזר. באמת אי אפשר. מדובר בכדורגלן ענק שזכה בגביע העולמי, באליפות אירופה, באליפויות ובגביעים באנגליה ובצרפת - והוא רק בן 28. למעשה, אין בכלל ספק שתיירי הנרי הוא אחד משחקני הכדורגל המוכשרים והמשובחים ביותר שנראו בעולם ב-20 השנים האחרונות. ולא יהיה מוגזם לומר שהוא חלק מהחמישייה הראשונה של התקופה הזאת.

ובכל זאת, הנרי אף פעם לא הגיע לקצה. הוא תמיד היה מספיק קרוב כדי לראות את הקופות, אבל מעולם לא הגיע לראש התור. למרות שתמיד היה לו פוטנציאל להיות מספר אחת - לא רק באנגליה אלא בכל העולם - תמיד מישהו הגיע לפניו, או שהוא עצמו הוריד בישורת האחרונה את הרגל מהגז ומישהו כבר עקף אותו בקו הסיום. איך זה קורה? אני לא לגמרי יודע. אבל יש לי תחושה שלמרות הכישרון הגדול וההישגים המוכחים, להנרי חסר ניצוץ. חסרה לו האיכות שהופכת שחקן גדול לסופרסטאר. הוא תמיד יהיה ליד, תמיד יהיה כמעט. תמיד יסתפק בלהיות הסגן של אלוהים.

עוד שחקן בפריז

הנרי הגיע לארסנל בקיץ 1999, בתום חצי עונה מסויטת שעבר ביובנטוס. ארסן ונגר, המאמן הצרפתי שגילה ראשון את הפוטנציאל העצום שלו ואימן אותו במונקו באמצע שנות ה-90, החליט להמר עליו. ונגר בדרך כלל לא טועה בהימורים: אותו דבר בדיוק קרה לו עם פטריק ויירה, שחקן הרכש הזר הראשון שהביא לארסנל, כשחתם במועדון לפני כעשור. גם ויירה לא הצליח להתאקלם בכדורגל האיטלקי הנוקשה והטקטי מדי, אבל בארסנל הוא פרח מהרגע הראשון והפך מיד לציר המרכזי בקבוצה.

החודשים הראשונים של הנרי בהייבורי לא היו פשוטים, אבל אחרי שוונגר הסיט אותו לעמדת החלוץ המרכזי, כל האסימונים נפלו בזה אחר זה. בכל אחת משבע העונות שלו בארסנל היה הנרי מלך השערים של הקבוצה; ב-18 באוקטובר השנה, במשחק מול ספרטה פראג, הוא הבקיע צמד, שבר את שיא ההבקעות של איאן רייט והפך למבקיע הגדול ביותר ב-120 שנות המועדון. 186 שערים, לא הישג שהולך ברגל.

כל האסימונים נפלו

הנרי לקח עם ארסנל שתי אליפויות ושלושה גביעים אנגליים, ופעמיים נבחר לכדורגלן השנה של הליגה האנגלית. גם זה לא הולך ברגל, אבל אין ספק שזה גם לא המבחן האמיתי. עם כל הכבוד לתארים באנגליה, כדי להיחשב לאחד מהגדולים באמת אתה חייב להצליח גם ברמה האירופית, הנחשקת והאיכותית. והנרי, למרות כל ההישגים בליגה המקומית, מעולם לא הצליח לקחת את ארסנל מעבר לשלב רבע הגמר בליגת האלופות.

בואו ניזכר לרגע באליפות אירופה בפורטוגל. זה לא היה מזמן, רק לפני שנה וחצי: הנרי הגיע ליורו 2004 בפורטוגל על תקן השחקן המשובח ביותר בגלובוס, אחרי שהוביל את ארסנל לזכייה באליפות מדהימה, שבה היא לא נוצחה אפילו במשחק ליגה אחד. הוא היה המנצח הראשי על התזמורת של ארסן ונגר, זובין מהטה של הדשא. מהבחינה הזאת, נבחרת צרפת הפכה למועמדת הכמעט ודאית לזכייה ביורו הרבה בזכותו - ולא בזכות זינדין זידאן, שעבר עונה מאכזבת בריאל מדריד.

טוב, אנחנו יודעים איך זה נגמר: יורו 2004 היה מהנפילות הגדולות בקריירה של הנרי. הוא בפירוש לא הפך למנהיג החדש של הנבחרת; אולי כשזידאן לא היה שם כדי לתת השראה, גם הוא נמוג. בכל מקרה, צרפת נראתה רע בפורטוגל - בעיקר בגלל היכולת העלובה של הנרי. הוא הבקיע רק שני שערים באליפות, שניהם במשחק מול שווייץ האפרורית והסתמית. בשלבים המוקדמים, נגד אנגליה וקרואטיה, הוא היה איום. מרוחק, מיוסר, לא בעניינים. אותו סיפור כמו בהפסד ליוון ברבע הגמר. דווקא זידאן, שגם הוא לא היה במיטבו בטורניר, הצליח לנפק כמה רגעי גאונות במשחק נגד אנגליה, כשהבקיע פעמיים בדקה ה-90 וסידר ניצחון לטריקולור.

זידאן פרש אחרי היורו, והניסיון של המאמן החדש רמון דומנק לבנות את נבחרת צרפת סביב מנהיגותו של הנרי נכשל. ראינו את זה בפריז, לפני פחות משנה: הנרי נראה כמו עוד שחקן, שום דבר מיוחד. אפרורי, עצבני, לא מבין מה רוצים מהחיים שלו ומי זה הישראלי הנודניק עם הקרחת שנכנס לו כל הזמן ברגליים.

כן נושא, לא פרסים

בדיוק כשחשבנו שצרפת עומדת לפספס את הרכבת ולהחמיץ את המונדיאל בגרמניה, זינדין זידאן - תמיד מספר אחת - החליט להציל את המולדת. אם "זיזו" לא היה חוזר צרפת לא היתה עולה, וישראל של אברהם גרנט כנראה היתה מגיעה לפלייאוף. כי הנרי לבדו לא יכול. זה גדול עליו, הוא זקוק לעזרה מחברים. במילים אחרות, הנרי הוא לא זידאן. האחרון כבר נכנס לספרי ההיסטוריה כאחד הגדולים בכל הזמנים, שהבקיע שערי ניצחון בגמר המונדיאל ובגמר ליגת האלופות - ואילו הראשון עדיין לא היה שם, וספק גדול אם יגיע.

גם אליפויות עולם קודמות לא הזניקו את הנרי לעמדת המוביל. אמנם הוא היה אחד המצטיינים בזכייה של צרפת במונדיאל 98', כשעדיין היה שחקן צעיר ולא מנוסה (לכן הוא שותף בכל משחקי הטורניר אבל לא בגמר מול ברזיל, כשהמאמן איימה ז'אקה הרשה לעצמו לייבש אותו על הספסל), וכעבור שנתיים כבר היה אחד משני השחקנים המצטיינים בנבחרת שזכתה באליפות אירופה בהולנד (כמו תמיד, מטר אחרי זידאן). אבל אז הגיע המונדיאל ביפן ובקוריאה והוא שוב נכשל, כמו כל הנבחרת הצרפתית שאפילו לא עברה את השלב הראשון. מבחינת הנרי זה היה סיוט: אחרי הפסד 1:0 לסנגל במשחק הראשון הוא הורחק במשחק השני נגד אורוגוואי, וכך הסתיים המונדיאל שלו אחרי קצת יותר מ-100 דקות. לא משהו לספר לנכדים.

איך זה קורה לשחקן כל כך גדול, פעם אחרי פעם? אולי בגלל שלהיות גדול ולהיות כוכב זה לא בדיוק אותו דבר. לכן שחקנים גדולים כמוהו כבר היו בהיסטוריה, אבל רק מעטים טיפסו גם את השלב הסופי בסולם, השלב הקשה והמשמעותי ביותר. למעטים האלה היה משהו נוסף, אותו דבר שכל כך קשה להגדיר ועושה את ההבדל בין מוצרט לסליירי, בין הפינק פלויד לאמרסון, לייק ופאלמר, בין מרלון ברנדו לג'יימס דין. לכן בגיל 28 תיירי הנרי עדיין מחפש את הניצוץ שבינתיים יש רק לאחרים.

וכרגיל, זיזו עשה את העבודה בשביל כולם (צילום: איי פי)

לפני שנה ומשהו, למשל, הוא התייצב על הבמה בז'נבה בחולצה אדומה שעליה הפרופיל המעושן של צ'ה גווארה, וחייך במבוכה כשרונלדיניו קיבל את פרס שחקן השנה של פיפ"א. הנרי היה משוכנע שהפרס מגיע לו, וכל אנגליה היתה משוכנעת יחד איתו. השנה היתה 2004, שבה כאמור הוא הפגין את הכדורגל הטוב ביותר בחייו. רונלדיניו עוד לא זכה אז בשום תואר עם ברצלונה, אבל גרף דבר אחד שהנרי יכול רק לחלום עליו - האהבה הגדולה של כל העולם, שלא היה יכול להתעלם מהמקסמים שהוא הפגין במדי בארסה ונבחרת ברזיל. ובזכות אותה אהבה, תוצאה של הניצוץ ההוא, רונלדיניו הקדים את הנרי ולקח את הפרס.

וזאת אפילו לא היתה לא הפעם הראשונה: הנרי כבר התחיל להתרגל לעובדה שתמיד יהיה מישהו שיקדים אותו בפרסים. רונלדיניו ב-2004, זידאן ב-2003 (בבחירה של פיפ"א), פאבל נדבד ב"כדור הזהב" של 2003. כבר אמרנו, איש נצחי של כמעט.

תחזיקו אותי

עכשיו בואו נחזור להווה, ולארסנל. לפני כמה שבועות השווה הנרי עוד שיא היסטורי כשכבש שלישייה בניצחון הענק 0:7 על מידלסברו, והשאיר מאחוריו גם את קליף באסטין, שהיה עד אותו יום מלך שערי הליגה של ארסנל בכל הזמנים (ההבדל הוא שבאסטין עשה זאת בשנות ה-30 כשהבקיע 150 שערים ב-350 משחקים, והנרי הגיע ל-150 שערי ליגה ב-220 משחקים בלבד). אבל זה לא ממש עניין את חתן השמחה, שאמר אחרי המשחק ש"כל השיאים האלה נחמדים, אבל הרבה יותר חשוב שנסיים בין ארבע הראשונות".

מאז שהנרי הגיע לארסנל הוא ידע שהקרבות הגדולים יהיו עם מנצ'סטר יונייטד. עד לפני פחות משנתיים זאת היתה היריבות הגדולה ובעצם היחידה בכדורגל האנגלי, אלא שאז הגיע רומן אברמוביץ' - ואחריו גם ז'וזה מוריניו. הפריצה הדרמטית של צ'לסי לצמרת הכדורגל האנגלי שינתה את כללי המשחק: בהתחלה נראה שזה הולך להפוך מדו-קרב לתלת-קרב, אבל העונה שעברה הוכיחה שבעצם אין קרב בכלל. צ'לסי פתחה פער עצום מול כל השאר והותירה את יונייטד וארסנל המתוסכלות וחסרות האונים להתמודד על הסגנות, במקרה הטוב.

להנרי, שיותר מהישגים אישיים רוצה אליפויות וגביעים - בעיקר את גביע אירופה לאלופות, הפנטזיה הלא ממומשת העיקרית שלו - המצב הזה לא התאים. במובן מסוים הוא הרגיש שכבר מיצה את עצמו בהייבורי. ומול המציאות הזאת, שבה כמעט בלתי אפשרי למנוע מצ'לסי לזכות באליפות בשנים הבאות באופן קבוע, הוא שקל בחודשים האחרונים לעזוב ולחפש אתגר חדש.

חברו הטוב של הנרי, פטריק ויירה - שבכל אחד מהקיצים האחרונים השתעשע ברעיון להתחדש בתלבושת בצבע שונה ובכל פעם נכנע לתחנונים של ונגר ונשאר - החליט לחתוך בקיץ האחרון. היום הוא ביובנטוס, בדרך לזכייה באליפות איטליה ואולי גם בליגת האלופות. ויירה, מבחינתו, החליט נכון; צריך להבין שאצל שחקנים שמרוויחים בין 5 ל-8 מיליון דולר נטו בשנה (לא כולל הכנסות מפרסומות), הכסף משחק תפקיד משני. על פי נתונים שפורסמו בזמן האחרון, תיירי הנרי עצמו כבר צבר במהלך הקריירה שלו יותר מ-30 מיליון דולר. לא ממש ארקדי גאידמק, אבל מאזן לא רע לבחור בן 28 שנולד באחת משכונות העוני של מזרח פריז. "בשלב הזה, כשהעתיד הכלכלי מובטח לארבעת הדורות הבאים לפחות", הוא אמר לפני פחות מחודשיים, "מה שהכי חשוב לי זה הישגים, תארים, המורשת שאשאיר אחרי, איך יזכרו אותי. נותרו לי ארבע או חמש שנים טובות, ואני כבר מתכונן לפרק האחרון בקריירה". במילים אחרות, בתחילת שנת 2006 נדמה שהאיש כבר עם רגל וחצי מחוץ לארסנל.

לא סגרנו שתחזיקו אותי?

ב-2 בינואר, במשחק הליגה הראשון של שנת 2006, כל אחד בהייבורי היה יכול לראות את החתול השחור שעבר בין הנרי לקבוצה שלו. באותו יום נפגשו שתי היריבות ההיסטוריות, ארסנל ומנצ'סטר יונייטד, רק שהפעם אף אחד כבר לא קרא למפגש הזה "משחק העונה"; זה ממש לא אפשרי כשצ'לסי למעשה הבטיחה לעצמה את האליפות השנייה ברציפות באמצע דצמבר, וכשליברפול וטוטנהאם (אני חוזר: טוטנהאם!) מאיימות למנוע מיונייטד ומארסנל השתתפות בעונה הבאה בליגת האלופות. בכל מקרה, הדבר החשוב באמת בקשר למשחק הזה הוא שארסנל בלי ויירה הפכה רשמית לקבוצה שקל מאוד לנצח.

באופן אירוני, זה היה המשחק ה-49 מאז שמנצ'סטר יונייטד קטעה באוקטובר 2004 את רצף 49 המשחקים הרצופים של ארסנל ללא הפסד; באותם 49 משחקים מאז "מלחמת הפיצה" בחדרי ההלבשה של אולד טראפורד, ארסנל הפסידה בלא פחות מ-11 משחקים. וזה לא שהמצב במנצ'סטר יונייטד יותר טוב. רוי קין, הסמל והלב, עזב. יונייטד כשלה באופן מביש בליגת האלופות וסיימה במקום האחרון בבית שכלל את ויאריאל (קבוצה שמייצגת עיירה של 40 אלף תושבים), ליל (קבוצה צרפתית שאין לה מגרש ביתי) ובנפיקה (שהיתה קבוצה אירופית בכירה לפני 40 שנה).

אחרי ה-0:0 העלוב באותו ערב קר ומאכזב בהייבורי, נראה שהנרי המיואש החליט ללכת. ככה הוא גם שיחק באותו ערב. ובהנהלת ארסנל התחילו להתרגל לרעיון. "אני חושש מאוד שהוא יחליט לעזוב", אמר היו"ר פיטר היל-ווד יומיים אחרי המשחק. "אין לי שום הוכחה לזה, חוץ מהעובדה שאני בעסק הזה די הרבה זמן וכבר ראיתי מספיק שחקנים שהתנהגו בציניות. אני מספיק מציאותי כדי להבין שאם הוא ירצה לעזוב זה מה שיקרה, ולא נוכל לעשות שום דבר בעניין".

ז'ואן לפורטה, נשיא ברצלונה, לא היה צריך יותר מזה. הפנטזיה הכי רטובה שלו היתה לראות את הנרי משתף פעולה עם רונלדיניו בחוד ההתקפה של בארסה. כמי שאמון על הקבוצה עם הכי הרבה סטייל וקלאסה בעולם, לפורטה העריך ששילוב כל כך וירטואוזי וקטלני העולם עוד לא ראה.

כשלפורטה חש בעננים המתקדרים מעל הייבורי, כשהבין שתיירי הנרי בשל לנטוש את ארסנל אחרי שנואש מהסיכוי לזכות בתארים, הוא התחיל לפעול. עיתוני הספורט של קטלוניה, שמהווים כלי חשוב במלחמת הספינים והדיס-אינפורמציה הנצחית מול "כוחות האופל" ממדריד, שוב התגייסו למערכה. לפתע התפרסמו כמעט מדי יום ב"אל מונדו דפורטיבו" וב"ספורט" כתבות שמפארות את מעלליו של הנרי, לצד רמזים על כך שהצרפתי כבר החליט לעבור בעונה הבאה לקאמפ נואו ולשמש הים תיכונית.

בארסנל כעסו. כשארסן ונגר התבשר שלא מדובר רק בשמועות, אלא שלפורטה אמר את הדברים באופן פומבי, הוא איים לערב את פיפ"א בפרשה. ואז התחילו בברצלונה לעשות חשבון: אם תיירי הנרי יגיע, במקום מי בדיוק הוא ישחק? במקום רונלדיניו, השחקן הטוב בעולם? אין מצב. במקום סמואל אטו, אולי החלוץ הטוב והחם ביותר היום בתבל? אין סיכוי. במקום לאו מסי, הילד בן ה-18? ממש לא. זה יהיה טמטום מוחלט להוציא מההרכב את אחד מהכישרונות הצעירים הגדולים בעולם - פחות משנה אחרי שקיבל מקום בהרכב. אז תיאורטית זה יכול להיות פנטסטי שתיירי הנרי יצטרף לברצלונה, אבל במציאות זה ממש לא פשוט. יותר מזה, הנזק יכול להיות הרבה יותר גדול מהתועלת.

ברצלונה היא כמובן לא הקבוצה היחידה בעולם, אבל האופציות מבחינתו של הנרי די מוגבלות: לאיטליה הוא לא רוצה לחזור אחרי הטראומה שחווה בעבר ביובנטוס, וברור שהוא לא יעבור לאף קבוצה אחרת באנגליה. מה נשאר? ריאל מדריד. אז אמנם בטוח שפלורנטינו פרס ישמח לצרף עוד גלקטיקו לאוסף, אבל להנרי אין שום כוונה לקפוץ על העגלה שמקרטעת כבר יותר משלוש שנים ואף אחד לא ממש יודע מתי היא תגיע לתיקון. בקיצור, הכל כאילו פתוח - ושום אפשרות קונקרטית לא נראית מעשית.

טוב נו, אל תחזיקו אותי

בימים שאחרי המשחק מול מנצ'סטר יונייטד שקל הנרי שוב ושוב את כל האופציות, והבין שבמצב שנוצר אולי הכי טוב להישאר בארסנל - אבל רק בתנאי שהקבוצה תתחזק ותשתדרג ככה שהוא יוכל להרגיש שלא עשה ברירת מחדל. אז הוא הודיע על הישארות בקבוצה, לא לפני שקיבל הבטחה מפורשת מארסן ונגר, מהאיש החזק בהנהלה דייויד דין ומפיטר היל-ווד שהקבוצה תתחזק.

אולי כסימן ראשון לכך, ונגר החתים את תיאו וולקוט - ילד בן 16 שאומרים עליו שיהיה היורש של תיירי הנרי, ושהיה מחוזר גם על ידי צ'לסי. לא פחות מ-20 מיליון דולר שילמה ארסנל לסאותהמפטון עבור הנער, שעוד לא הספיק לקרוע זוג נעליים בקריירה שלו. אין ספק שמדובר בהימור ענקי, וגם ונגר מודה בכך. אבל האיתות לכיוונו של הנרי ברור: אל תדאג, אנחנו בהחלט מתכוונים להשקיע הרבה כסף בחיזוק הקבוצה.

לא פשוט החיזוק הזה, וההשקעה בוולקוט היא רק הכסף הקטן. בימים אלה נשלמת הקמתו של האיצטדיון החדש והמפואר של ארסנל שנמצא במרחק הליכה מהייבורי, האיצטדיון ששימש את הקבוצה ב-93 השנים האחרונות. 630 מיליון דולר, לא פחות, השקיעה ארסנל בבנייתו של אשברטון-גרוב ("איצטדיון האמירויות" למהדרין) שמכיל 60 אלף מקומות, כמעט כפול מהייבורי. ההוצאה הכספית המסיבית הזאת תשב בשנים הקרובות על המועדון כמו גורמט על הזרוע של אבי ביטר, אבל כמו שאומר ונגר, "כשנסיים לשלם את כל החובות - אין לי ספק שנהיה אחד משלושת המועדונים המובילים בעולם".

כן, אני מסכים איתו - וכאוהד ארסנל כבר 35 שנה גם מאוד רוצה שזה יקרה - אלא שזה צפוי רק בעוד שש-שבע שנים. בינתיים צריך לשלם על האיצטדיון, ולרכוש לראשונה זה עשר שנים שחקנים חדשים, כי זה מה שהבטיחו לתיירי הנרי כדי שיסכים להישאר. זה, ושדרוג נאה בשכר.

צריך להבין שמול המיליארדים של צ'לסי, הנהלת ארסנל מהמרת כאן בגדול. כמו שזה נראה עכשיו, גם אם הנרי יישאר (הוא עדיין לא חתם ובהנהלה הודיעו שאין שום כוונה ללחוץ עליו ולהציב לו אולטימטום) וגם אם יגיעו כמה תותחי-על חדשים וגם אם המעבר לאיצטדיון החדש יהיה חלק, המועדון מצפון לונדון עדיין יתקשה להתמודד עם הקבוצה של רומן אברמוביץ'. ואף אחד לא שוכח את מנצ'סטר יונייטד, שלא מתכוונת לשבת בחיבוק ידיים, ואת ליברפול - שעם רפא בניטס נראית כמי שאולי תוכל בעתיד הנראה לעין לאיים על העליונות ועל השחצנות של מוריניו. בכל מקרה, דבר אחד ברור: ארסנל עומדת על פרשת דרכים היסטורית, וכך גם הסמל הצרפתי הגדול שלה.

בסוף פברואר, יתחדשו משחקי ליגת האלופות. ארסנל, הקבוצה שלא זכתה מעולם בגביע האלופות, תשחק מול ריאל מדריד - הקבוצה שזכתה בגביע הזה יותר מכל קבוצה אחרת. ולמרות שכל העולם מדבר כרגע בעיקר על המפגש בין ברצלונה לצ'לסי, מבחינתי העימות החזיתי בין ארסנל לריאל יהיה לא פחות מרתק. בין השאר זאת תהיה הפעם הראשונה שדייויד בקהאם ישחק במדי ריאל מול קבוצה אנגלית מאז שעזב את מנצ'סטר יונייטד, אבל זה כלום לעומת הדו-קרב הישיר בין "זיזו" ו"טיטי": בפעם הראשונה מאז ששיחקו ביחד בליגה הצרפתית לפני 300 שנה, זינדין זידאן ותיירי הנרי ייפגשו ראש בראש - ועוד במעמד שמינית גמר ליגת האלופות.

בדו-קרב בין ארסנל לריאל אין פייבוריטית, כמו גם ב"למי יש יותר גדול" בין זידאן להנרי. רק שאם ריאל תנצח, אפשר יהיה לומר שסדר הדברים הטבעי וההגיוני נשמר, בדיוק בהתאם להיררכיה בין שני הכדורגלנים הצרפתים הבולטים של שני העשורים האחרונים. לעומת זאת, אם ארסנל תנצח - אם מספר שתיים הנצחי יגבר סוף סוף על זידאן - אז יהיה אפשר לומר שהנרי עשה צעד בדרך אל הכוכבות האמיתית. שאולי, רק אולי, הוא כן ייזכר בסופו של דבר כמספר אחת.

אבל אני לא תולה בזה יותר מדי תקוות. המשחק הזה, דרמטי ככל שיהיה, הוא בסך הכל שמינית גמר. לא יותר. וגם אם ארסנל תנצח, גם אם הנרי ינצח, זה ממש לא ישנה את העובדה שהוא עוד לא הצליח להוביל את הקבוצה שלו מעבר לרבע הגמר באירופה. וחוץ מזה, משחק אחד - או לפחות משחק אחד שהוא לא גמר הגביע העולמי - זה אף פעם לא מספיק כדי להגיד לאלוהים זוז, עכשיו תורי.