אימה'לה

את זה שסרטי האימה עשו בשנים האחרונות קאמבק אנחנו כבר יודעים. כמעט בכל שבוע שבו לא יוצא באמריקה בלוקבסטר גדול ומדובר כובש את המקום הראשון סרט אימה. בין אם זה "המסור" או "המסור 2", או "ג'יפרס קריפרס 2", או הרימייקים ל"הערפל", "אימה באמיטיוויל", "המנסרים מטקסס" ו"בית השעווה". מה שמפתיע הוא שהטרנד הזה לא עושה רושם של התפוגגות. אפילו להפך. חודשים ינואר עד מרץ, וספטמבר עד נובמבר, הנחשבים דלים בתוצרת הוליוודית עתירת תקציב, הפכו לחודשים שבהם סרטי הנישה הקטנים מצליחים לדפוק קופה. ההפתעה השנייה באה מצפייה בסרטים האלה: הייתם מצפים שאחרי סדרה של הצלחות הסרטים הבאים יופקו בתקציבים גדולים יותר, יושקעו בהם אפקטים מורכבים יותר ויופיעו בהם כוכבים מוכרים יותר. ולא כך. אפילו להפך: נדמה שסרטי האימה רק נהיים קטנים יותר, האפקטים שלהם דלים במכוון, והעובדה שאין שם כוכבים רק הופכת את השאלה מי מהם ישרוד למותחת ובלתי צפויה יותר.

למעשה בחודשים האחרונים נדמה שככל שהסרט בעל תקציב קטן יותר, ככל שהוא נראה מחתרתי יותר, כך הוא מצליח יותר. זה רק הגיוני: בעידן שבו הקולנוע המיינסטרימי נהייה מאוד תעשייתי, צפוי ושמרני (מבחינה צורנית, תוכנית וערכית) הז'אנר העלילתי המסחרי היחיד שמצליח להכניס מידה מסוימת של כאוס חתרני, של אנרגיות אותנטיות ולא מתועשות, של עשייה בעבודת יד ולא בפס יצור, הוא ז'אנר האימה. מהבחינה הזאת מה שקורה באמריקה בשנים האחרונות מאוד מזכיר את מה שקרה בקולנוע בשנות ה-70, כשבראיין דה פלמה, ווס קרייבן, ג'ו דנטה, טובי הופר וג'ון קרפנטר פרקו כל עול ויצרו כמה מלהיטי האימה המפורסמים והקיצוניים ביותר בתולדות הקולנוע. המילה הזאת, "אימה", אפילו רדוקטיבית מדי לסרטים האלה. "הנוסע השמיני" היה סרט אימה, כזה שיוצר מתח הולך גובר, אבל סוגסטיבי ברובו, שמגיע לפורקן בסיקוונס אלים. הסרטים הקטנים יותר לא עסקו באימה (Horror), הם עסקו בזוועה (Gore), הם עסקו במכניקת ההרג. בניית המתח היא רק תחבולה למערכה הראשונה, משם הסרטים האלה הופכים לאורגיה מתמשכת של ביתורים, שיסופים, קטיעות, קציצות ודקירות. הסרטים האלה - "יום שישי ה-13", "ליל המסכות", "הדבר", "הבית האחרון מימין" ו"המנסרים מטקסס" - עסקו בסדיזם גלוי, בפולחן שטני של שיטות המתה יצירתיות. כמו מיוזיקל, גם הסטים האלו שטו בנחת עלילתי בין הנאמברים שעסקו בכוריאוגרפיה עקובה מדם.

"הוסטל", שעולה השבוע בארץ, הוא דוגמה נדירה לסרט אימה שכזה שמגיע להקרנות מסחריות בארץ. יש מפיצים שטוענים שהקהל הישראלי הצעיר מחבב מאוד סרטי אימה, ויש כאלה שחושבים שסרטי אימה לא מצליחים בקולנוע אלא רק בדי.וי.די. לכן אספקת הסרטים, שהופכים להצלחות קופתיות ופולחניות (שתמיד מפתיעות את נביאי הבוקס-אופיס האמריקאי), מאוד לא סדירה. קחו למשל את "המסור", שהגיע ארצה להקרנות מסחריות באיחור ניכר. "המסור 2", מצידו, לא נראה כאן באופק. אם אתם רוצים לעמוד בקצב, אתם זקוקים לספרייה כמו האוזן השלישית. שם תתוודעו לדור הבא. רוב זומבי למשל, סולן להקת המטאל ווייט זומבי, שהפך במאי סרטי זוועה. סרטו האחרון, "The Devil`s Rejects" הוא פשוט סרט פרוע, חסר מעצורים וחסר עכבות שכולו סימפוניית רצח ברוטאלית (אך לא נטולת הומור, מהזן הסדיסטי והמקברי). או ניל מרשל הבריטי, שהוציא לאחרונה את סרטו השני והדי מבריק לרגעים, "The Descent". או הסרט האוסטרלי "Wolf Creek". כולם סרטים דומים מאוד במבנה העלילתי שלהם - חבורה נתקעת בטבע, הרחק מהציביליזציה, ונאלצת להילחם על חייה מול מפלצות או סתם מטורפים. האירוני הוא שהסרט ויוצריו כל כך מתמוגגים מסצינות ההרג, שהסרטים למעשה יוצרים הזדהות עם הפסיכופתים, ולא עם קורבנותיהם.

בעולם של סרטי האימה, הקהל הופך לרוצח סדרתי צמא דם, ולא למי שמייחל שהגיבורים ייוושעו. אפשר להגיד על תמונת העולם האפלה הזאת המון דברים. רוג'ר איברט, בכיר מבקרי הקולנוע באמריקה (מבחינת תפוצה ופופולריות), מרבה לתת לסרטים האלה ציון אפס. הוא פשוט לא מצליח להתמודד, על פי הודאתו, עם רמת הסדיזם האנטי-הומנית של הסרטים האלה. מצד שני, הוא לא עוצר לשאול איך סדיזם אלים כזה הפך באחרונה לביצת זהב קולנועית. ההתמוגגות שלי מהסרטים האלה לאו דווקא מגיעה מהיכולת לראות בקולנוע הזה עדות לניהיליזם חברתי, או לקרוא אותם באופן חתרני. לא, ההנאה שלי בסיסית יותר: מדובר בקולנוע משוחרר לחלוטין שבו הכל הולך. כמעט ואין טאבו (בהנחה שבארצות הברית הוא הופץ עם סיוג R למבוגרים, ולא PG13 לבני נוער. אין דבר מזופת יותר מסרט אימה או זוועה המיועד לילדים, שבו הכל מוגש כגריינות מתחסדת). סרטי הזוועה הם הדבר הכי קרוב לקולנוע אנדרגראונד שגם מצליח לעשות כסף. יוצרים המנצלים את הז'אנר כדי להזרים עירוי דם לתעשייה קולנועית מסתיידת ראויים בעיני להערכה. הם חלוצים.

מה שמביא אותנו לאלי רות. רות נחשף לחובבי האימה כשביים בהשראת סם ריימי את "Cabin Fever". כעת הוא חוזר עם "הוסטל". למה דווקא הסרט הזה מגיע ארצה? כי יש לו איש שיווק מעולה: קוונטין טרנטינו, שלא עשה כלום ב"הוסטל" מלבד לתת את שמו כחסות לסרט (תחת המטרייה "קוונטין טרנטינו מציג"), הוא שם שנעים לשים על פוסטר. אז טרנטינו מעריץ את אלי רות. מתבקש. רות הוא אולי לא במאי גדול, אבל יש לו ביצי ענק. כמה במאים שאתם מכירים יכולים להתהדר בתכונה הזאת?

דווקא מבחינה קולנועית "הוסטל" הוא אכזבה מסוימת. אין בו את תחושת החדשנות וההעזה שאפיינו סרטים אחרים. הסרט למעשה די מדוד, נטול השתוללות של מצלמה, עריכה או עיצוב. התוצאה: חצי השעה הראשונה מאוד מייגעת. ושוב אותו מבנה, שנע הלוך ושוב בין סרטי האימה וסרטי ההתבגרות: קבוצת נערים שיוצאים למסע התבגרות, נותנים דרור ליצריהם, מתגבשים כקבוצה ובעודם רחוקים מהכלוב החברתי שבו הם מצויים, הם מרשים לעצמם להתהולל. ברגע שהם עוברים קו מסוים, כל הדמונים שהם משחררים באים להורסם. "הוסטל" זהה: ארבעה בנים אחרי קולג' יוצאים לאירופה למסע של סקס וסמים. כשהם מתפתים להגיע לסלובקיה, שטח הפקר בין המזרח למערב, הם מגלים שנפלו למלכודת שנשמעת בתחילה כמו אגדה אורבנית או מתיחה מורכבת, ואז הופכת לסיוט הרע ביותר של חייהם. האם העלילה הזאת מייצגת טקסט ריאקציונרי או חתרני? האם הם נענשים על ההוללות שלהם? או שזה ממילא עולם של כלב-אוכל-כלב, וכל דג נאכל על ידי טורף גדול ואכזר ממנו. "הוסטל", שבתחילה נראה כמו סרט שנהנה לרקוד על הדם (צפו לסצינות גרפיות לחלוטין של קטיעת איברים, עקירת עיניים וביתור גופות) נראה כמו פרסקו פרימיטיבי של הירונימוס בוש, ייצוג בן זמננו לגן עדן וגיהינום. גן עדן ב"הוסטל" הוא בחורות שופעות חזה ורכות מבט, משוחררות מבחינה מינית המגשימות לגיבורים את כל הפנטזיות שלהם. הגיהינום לא פחות מפורש, כולל מסכות שטן. זהו עולם תת קרקעי, אדום ומבעבע, שבו לאדם יש רק שני תפקידים: להרוג או להיהרג. "הוסטל", אם כן, מתחיל כמו סרט פורנו רך, ונגמר כמו סרט סנאף רך. התוצאה ברוטלית, אבל כאמור נטולת ברק אמיתי. את הווירטואוזים הגדולים של עולם האימה העכשווי המפיצים בארץ זורקים לקבר אחים. קחו אותם בדי.וי.די, הילחמו בממסד. תנו לו לדמם.

עוד ב"סינמסקופ": מי יזכה באוסקר על סרט האנימציה, מה יהיה אפשר ללמוד מקטגוריית הצילום ועוד - בגיליון "פנאי פלוס"