לפני 110 שנים ועוד שבוע, ב-14 בפברואר 1896, יצא לאור בהוצאת ברייטנשטיין הקטנה ובצניעות סגפנית, ספר כיס בעטיפת נייר חרדלית וב-3,000 עותקים בגרמנית. הוא נקרא "מדינת היהודים". מתחת לכותרתו, התמוהה לקהל הקוראים הפוטנציאלי בווינה של שלהי המאה הקודמת, התנוססה כותרת משנה משונה ומלהיטה עוד יותר: "ניסיון לפתרון מודרני לבעיית היהודים". על החתום הודפס שמו ותוארו של המחבר, הדוקטור למשפטים תיאודור הרצל.
מרוב התרגשות וחיפזון להשלים את החיבור המהפכני, לא לקח החוזה בחשבון כמה עובדות, שמווינה של 1896 נראו פעוטות לעומת הפרעות ברוסיה וההתעללות
בדרייפוס: "מולדתנו הבלתי נשכחת" איננה מצפה ריקה ונושבת ליהודים במשך אלפיים שנה - התיישב וצמח בה בינתיים עם נוסף; רוב רובו של העם היהודי דאז היה דתי משיחי, כלומר דגל בגאולה המשיחית שתבוא מלמעלה ולא בידי אדם או תנועה, יהיה שמם אשר יהיה; היהודים נפוצו לכל פינות העולם וכדי לקבצם לארץ המובטחת, יהיה צורך לאחד בין תרבויות שונות וזרות זו לזו. בקיצור, חוזה המדינה לא חזה את השסע הלאומי, הדתי והעדתי שקורעים ומטלטלים אותנו, "המכבים החדשים" כפי שקרא לנו בספרו, מימי הבילויים ועד ימי עמונה.
אין זה הוגן ואף לא מעשי לשפוט ולהוכיח את בנימין זאב הרצל מזווית הראייה שלאחר מעשה, אלא רק להצביע על העובדה שבדרך כלל, רוב ייסורי ההווה נובעים מקוצר ראייה וממחדלי העבר. האחרונים כמובן מובנים ואפילו צפויים ומוצדקים, לאור העובדה שאיש אינו יכול לחזות באמת כיצד ולאן יתגלגלו הדברים. אולי משום כך צריכות להיות שאיפותיהם של מנהיגים, אנשי חזון ומורמים מעם למיניהם - צנועות ומעוגנות יותר במציאות. ככל שהאמירות והכתבים יהיו יומרניים יותר וחובקי יעדים יותר, כך יהיו אי הדיוקים העתידיים גדולים יותר וזרעי הפורענות הרסניים יותר.
זה לא שלא צריך חזון או מבט רחוק קדימה. ראוי שיהיה עמוד אש או עשן שיילך לפני המחנה ויספק השראה ובעיקר תקווה. ללא תקווה וללא תסריט של עתיד טוב יותר ותוחלת בהמשך, קשה לסחוב הלאה ולהזיז קבוצות גדולות של אנשים להישגים ולשיפור מצבם. אבל אסור לרכב על עמוד האש הזה; קירבה גדולה מדי אליו שורפת. החזון צריך להוליך מרחוק, בגדול, במאקרו, ואילו ההתקדמות מיום ליום חייבת להיות איטית, שקולה, הדרגתית. החזון צריך להיות גמיש ולשפץ את עצמו מדי פעם, בהתאם להתפתחויות בשטח. גודל האכזבה הוא תמיד כגודל הציפיות, וחזונות גדולים מעודדים ציפיות גדולות. הפער בין ציפיות החזון לבין שיגרתם וקטנותם של החיים האמיתיים הוא הנתיב לאכזבה ולייאוש. מבחינה זו, החוזה וההוזה עושים את אותן הטעויות. ההבדל ביניהם הוא מרחק הביטחון בין החזון למציאות: חוזה שוכח מקיומו, וההוזה דואג להשכיח את קיומו. חוזה היה רק אחד; בבחירות המתקרבות נפגוש הרבה מהסוג השני.
זוהי בדיוק הסיבה לכך שהיום, אילו היה רץ לכנסת, לא היה הרצל עובר את אחוז החסימה. ייצוגו היחיד במשכן היה ממשיך להיות דיוקנו התלוי באולם המליאה מאחורי גב הנואמים. בתרבות פוליטית שבה מנסים פוליטיקאים ופוליטיקאיות לרַצות כל הזמן את בוחריהם הפוטנציאליים ולשאת חן בעיני צאן מרעיתם, להזמינם לבתי-מלון מפוארים ולהגיע לכל חתונה ובר-מצווה עם המתנה הראויה, הרצל לא היה מוצא את עצמו. הוא היה אומר לדתיים את מה שהוא חושב (בענייני המדינה אל להם להתערב), ללאומנים את מה שהוא מאמין (לבני לאום אחר נעניק ששוויון זכויות חוקי) ולפופוליסטים את מה שהוא לא סובל (להג פרלמנטים של פוליטיקאים מקצועיים). עם אמת וישירות אמיצים ובלתי מתפשרים, אין סיכוי היום לצלוח את רף הכניסה לכנסת. הנחמדות הגורפת, ההסתגלות הסחבקית והגמישות הרעיונית הן הנתיב לבית הנבחרים. הזעף והבוטות ההרצליאניים היו הופכים אותו למוקצה, ואם שפמו המטופח של עמיר פרץ מסיט את מלעיזיו מרעיונותיו, אפשר רק לדמיין את המטעמים שהיו עושים יחצני המפלגות היריבות משפמו וזקנו העבותים של החוזה.
