על טעמים ואהבות אחרות

"צ'י פאן לה מאי יואו?" השכנה צועקת אלי כשאני עוברת לפני הדלת הפתוחה, "אכלת כבר?" אכלתי, אני עונה וחושבת בפעם המיליון כמה מוזר לשמוע שאלה כזאת באחת עשרה בבוקר. השכנה שלי אמנם חטטנית למדי, אבל לא באמת מתכוונת להזמין אותי לאכול. זאת פשוט הדרך להגיד שלום בסין. במדינה שחלקים גדולים מאוכלוסייתה ידעו חרפת רעב אפילו בדורות האחרונים, כולם מבינים ומעריכים את חשיבותו של המזון בחיינו. כששכן או מכר שואל אם אכלת כבר, הוא מתכוון לשאול מה שלומך. כשמישהו "אכל כבר" סימן ששלומו סביר בהחלט. כל עוד יש אוכל על השולחן, החיים לא יכולים להיות רעים ממש.

מישי שיאנג

על השולחן של אחווי תמיד יש אוכל, והרבה. אחווי, שמכהנת במשרה חלקית כמדריכה שלי לענייני סין וכמלאך שומר ועוגן הצלה ברגעי משבר תרבותיים, מתפרנסת בשאר הזמן מאהבת האוכל של הסינים. אחווי היא ילידת ליג'יאנג שלמדה באחת האוניברסיטאות היוקרתיות במדינה, אבל חזרה הביתה כי "בבייג'ינג היה קר מדי, התגעגעתי להרים והאוכל חסר טעם". אחרי קריירה בהוראת אנגלית והדרכת תיירים, היא פתחה

לא לשימוש ראש השנה הסיני סין (צילום: רחל בית אריה)

לפני כמה שנים את ה"מישי", המסעדה הכי טובה בעיר, ומקום שהוא בשבילי משרד וספרייה, בית קפה ומטבח ניסיוני ומקום לנוח בו ולפגוש חברים.

המישי נמצא בלב העיר העתיקה, בתוך בית עץ ישן ויפהפה עם חצר פנימית מלאת צמחייה. במטבח שמאחורי החצר, השף צון טורח מעל לווק. בערב שגרתי אפשר לפגוש שם קבוצות של נופשים משאנגחאי שחוגגים מעל שולחנות עמוסי תבשילים ובקבוקי "בירה דאלי", תרמילאים אירופאים שקועים במשחקי קלפים, אנשי עסקים מערביים ויפנים שמציינים אירועים עסקיים, ואותנו, קהילונת מקומית מעורבת של סינים וזרים, שתופסת תמיד את הספות בכניסה, מתפנקת ב'מיוחדים' שצון שולח מהמטבח, ומעבירה ביקורת על כל שאר הקבוצות. ההתקהלות שלנו, תאמינו או לא, נחשבת לאחת האטרקציות העיקריות בליג'יאנג. תיירים שעוברים ליד המסעדה נעצרים לעיתים קרובות, שולפים מצלמה ובלי לשאול שאלות, או רשות, מנציחים את

המחזה המדהים של לאו ווי אוכל ושותה, שיהיה מה להראות לחסרי המזל שנשארו בבית ויתכן שמעולם לא ראו פרצוף מערבי.

מתמודדים עם חצילים

ארוחה סינית נאכלת במשותף. תשכחו ממנות אישיות, חלוקה שווה וחיתוך של פשטידה או נתח בשר. סכין הוא אביזר הרג ברברי שמוקמו לא יכירנו על שולחן האוכל. כל המנות יוצאות מהמטבח חתוכות

ירק לוטוס צ'יינטאון צ'יינה טאון ניו יורק אוכל סיני (צילום: נועם לוי)

לפרוסות קטנות ונוחות לתפעול בעזרת מקלות אכילה, וכל אחד לוקח, או לא, מהצלחת הכללית כאוות נפשו, בלי להיחשד בחזירות ובלי להעליב את המארחים.

מי שלא ראה חבורה של אמריקאים (או ישראלים) מנסה להתמודד עם מנת חצילים חלקלקה בעזרת המקלות, לא ראה מחזה מבדר מימיו. החצילים של צון, צריך להוסיף, ראויים לכל מאמץ. הם מרכיבים את הארוחות שלי כאן יחד עם מנה של זוקיני חרוכים קלות על צלחת חרס שטוחה, שעועית ירוקה בקליפתה מוקפצת עם פלפלי צ'ילי שלמים, "תפוחי אדמה של סבתא" – פירה חריף מלווה בירקות מוחמצים, שיוצרים עירוב טעמים מוזר אך טעים, פטריות יער שמספקות הפוגת חריפות, ופיסות לבנות מטוגנות שנראות כמו צ'יפס חיוור אבל למעשה הן שורשי לוטוס בצ'ילי, אחת מהמלצות הבית.

מכל השפע הזה, שכולל גם מנות סטנדרטיות וקלות יותר לעיכול, אפשר להרכיב ארוחה רבת טעמים ובלתי נשכחת, שתופרע מדי פעם על ידי מוכרות תותים וילד שמנסה כבר שנה וחצי לעניין אותי בזרי הוורדים האדומים שהוא מוכר. אחרי ערב כזה, מלא טעמים וסיפורים והרבה חברים טובים, אני יכולה בלב שקט, לעבור ליד הדלת של השכנה (עדיין פתוחה) ולענות בלב שקט: כן, אכלתי, שבעתי, הכל מצוין.

• לחוויות וסיפורים נוספים על החיים כישראלית בסין לחצו פה