משחקי מסנג'ר: מותק, יש אלף חלונות כמוך

גם כשהייתי קטנה, ושיחקנו גומי בחצר בהפסקות, לא ממש הייתי טובה בזה. בטח שלא משחקי בנים בנות. אני הכי גרועה בזה בעולם. באמת, אם יעשו תחרות "הגרוע והגרועה במשחקים" השופטים יתמוגגו על המועמדת אורלי, וכמה שהיא ראויה לפרס, ואני אעקוף את כולן בענק.

אני חושבת שזו סוג של נכות, לא להיות מסוגלת לשחק משחקים. לא להיות מסוגלת לדעת מתי לא להגיד את כל האמת, מתי לא להראות שאני מעוניינת, מתי לא להתקשר, ומתי לשים גבולות. לא טובה בזה, מתה להיות טובה בזה, הרבה ניסו ללמד אותי, אף אחת לא הצליחה. ותראו, הפלא ופלא, אני לבד. ולא, אני לא מדברת על משחקים הארד קור, אלא על משחקים בקטנה, כאלה שחייבים. כן, גם את זה אני לא מסוגלת לבצע, רכיכה שכמותי.

את עולה למסנג'ר, ורואה בחור שאת מעוניינת בו, אתם עדיין לא סגורים על מה שקורה ביניכם. הוא זמין. יש לך דקה מסנג'רית להחליט. מה את עושה? האם תפני אליו ראשונה?

הוא פנה אליך, כולך מדושנת עונג, השגת את המטרה. עכשיו את צריכה לתפקד בצורה עוקצנית ולהגיב כאילו היית מינימום סטנדאפיסטית מן המניין, כי שם המשחק פה הוא להרשים, לתפוס לו את העין ולגרום לחלון שלך לככב. כי מותק, בטח יש לו עוד הרבה חלונות של שכמותך.

התסכול מתחיל שכבר אין ממש מה לומר, אבל החלון עדיין פתוח. ואת תוהה מה קורה עכשיו. אין לך מה לענות על המשפט האחרון, וגם נושאי שיחה חדשים די אזלו לך, החלון שלך שוקע בתהום הנשייה של החלונות, עד שבניקיון הראשון, הבחור לוחץ על ה-X המאיים.

למה הוא לא הגיב לאייקון הנשיקה?

כמו בכל קשר בין בני אדם, גם המחשב הוא זירה למשחקים מלחיצים, וכמו כל מכשיר טכנולוגי מתקדם, הוא אף מפתח את זירת המשחקים לדרגת אמנות. כל מה שנותר לך לעשות כשאת (אני, כלומר) לא יודעת לשחק משחקים הוא לתפוס את המחשב ולהטיח אותו בקיר. ורצוי יחד עם הראש, כדי שלא יכעסו עליך שהרסת את המחשב.

הזכרים שבחבורה ודאי ייאנחו ויתפסו את הראש. יסננו "בנות..." ויטענו שאנחנו מסבכות את הכל, שאנחנו חושבות יותר מדי, מנתחות יותר מדי, ושאם הם ירצו לדבר איתנו - הם ידברו, ואם לא, אז פשוט לא. הם הרי עושים רק מה שהם רוצים.