צחוק רם התגלגל הלילה בביתו של אחד היועצים הבכירים של מפלגת קדימה ושל אהוד אולמרט. "לדאוג?", צחק בעל הבית לבן שיחו באוזן, "שאני אדאג בגלל הפרשיות האלה? אין מה לדאוג. אחרי הקמפיין שניהלנו עם אריק שרון בעניין האי היווני, ואחרי הסיפור עם עמרי שרון וכל שאר הפרשיות של משפחת שרון, אתה חושב שאני הולך להתרגש מאיזה סיפור על שכר דירה של אהוד אולמרט? נו באמת. חוץ מכמה עורכים בעיתונים, שחושבים שקדימה התחזקה יותר מדי וצריך להוריד אותה, הפרשיות האלה לא מעניינות אף אחד, ולא מזיזות לאף אחד את הביצה השמאלית".
פרסום פרשיית מכירת ביתו
של
אהוד אולמרט ופרסום הביקורת של היועץ המשפטי מני מזוז, על המשך כהונתו של
צחי הנגבי, לא מרגשות את אנשי קדימה. שם, בסטרטוספרה של ארבעים המנדטים, הם יודעים כנראה דברים שאנשים רגילים לא יודעים. אלא שאת הדברים שהם רואים משם, ממעלה הררי המנדטים, אפשר לראות גם מכאן. או במילים אחרות: לבוחר הישראלי ממש לא איכפת מפרשיות השחיתות של נבחריו. וזה, אם למישהו יש ספק, בדוק אמפירית. תשאלו את היועצים של אולמרט. הם בדקו.
בכספות של ראובן אדלר ואייל ארד, המגה ספינו-יועצים של קדימה, טמונים מזה זמן מה שתי תיקיות שעליהן היו אנשי מפלגת העבודה והליכוד מתים לשים את הידיים. התיקיות האלה, כך מספרים בכירים בקדימה שטוענים לקיומן, כוללות את תסריטי האימה שארד ואדלר הכינו לכל צרה שלא תבוא, ואת הפרטים הכי מביכים שהליכוד והעבודה יכולות לשלוף במהלך קמפיין הבחירות כדי לנגח את קדימה.
בינתיים, התסריט היחיד שלא מצוי בכספות של אדלר את ארד, זה התסריט המבשר על התעוררותו של הציבור מן התרדמת לתוכה שקע. לו היה הבוחר הישראלי מוציא את אפו מן המערה ומתחיל להתעניין בנבחריו לעתיד שהודבקו לרשימת קדימה, ולו הוא היה עוקב בעניין אחר "מופע המצע"
המשעשע של מאיר שטרית אתמול שהפך לרגע לחצי עמיר פרץ בלי שפם – הבוחר היה מגלה שהתמונה של קדימה לא כל כך נוצצת, ואולמרט, איך לומר זאת בעדינות, זגזגן לא קטן.
אבל תסריט הבלהות הזה לא עומד כנראה להתמשש. לא במערכת הבחירות הזאת. הבוחר, כמה נוח, ממשיך לנמנם, פוקח עין למשמע צרחת הניצחון המדומה של עיתונאי כזה או אחר ה"חושף" פרשיות שחיתות למיניהם, וחוזר לישון. נוח לו יותר לעבור את החורף בלי לחשוב.
"צריך להביא את אהוד"
ומה קורה בעבודה בינתיים? אם עד עכשיו מדובר היה בלחישות, בשיחות מסדרון אפופי עשן ובגישושים, הרי שבמטה הבחירות של מפלגת העבודה מוזכר בימים אלה שמו של אהוד ברק בלי היסוסים. רק שבועות אחדים עברו מאז החליט עמיר פרץ שלא לפתוח את רשימת המפלגה לכנסת ולא לשלב בה את ברק, וכבר הפך האיש שנחשב לשנוא ביותר במפלגה, בציבור וכנראה שגם על הירח, למעין משיח על חמור לבן, שצריך לעשות הכל כדי להחזיר אותו לעניינים.
השתיקה שגזר על עצמו ברק מאז החליט שלא להביך את עצמו ולא לעמוד בראשה של מפלגה חדשה עושה לו רק טוב. חלק מן הזמן הוא לא נמצא בארץ, ובזמן שהוא נמצא – הוא שותק. לא מתראיין, לא תוקף, לא מפרשן. ברק החליט להשיל מעליו את ה"אני" הטבעי שלו, ולא לומר דבר. הוא נותן לפרץ ולמפלגת העבודה להתמודד עם האתגרים (יש שיאמרו עם הכישלון) לבד. רק שלא יבואו אליו בטענות אחר כך, שלא יגידו שהוא הרס למישהו את הקמפיין.
ניצחון החמאס ברשות הפלסטינית החזיר את ברק לתמונה מבלי שהוא יהיה בה כלל. ביום שישי דווח על המהלכים המחודשים שמוביל מזכ"ל העבודה, איתן כבל, לשילובו של ברק בהנהגת המפלגה, באישורו של עמיר פרץ. מאז התבררו כמה פרטים נוספים, שאמורים, אולי, להוביל בסופו של דבר למהלך פוליטי נרחב שיחזיר את ברק למשחק, ויעניק לעבודה את את היכולת להתמודד גם עם האתגרים הביטחוניים והמדיניים. כי פרץ, עם כל הכבוד לטיולים שלו במרוקו ובמצרים, עדיין לא מצליח לשכנע אף אחד שהוא יודע להילחם בטרור. פשוט לא.
אז למה שום דבר עדיין לא זז? למעשה, לא כל כך בטוח ששום דבר לא זז. מאז יום רביעי, היום בו נתן פרץ אישור לכבל להתחיל לפעול, גבר בעיקר הלחץ. מגעים ישירים בין הלשכות של ברק ושל פרץ אמנם אין, וכבל לוקח את הזמן בעניין הזה (למורת רוחם של לא מעט אנשים) – אבל יותר ויותר אנשים בכירים במפלגת העבודה, חלקם מקורבים מאוד לפרץ, אומרים בימים האחרונים: צריך להביא את אהוד.
המגמה הזאת, מקווים דורשי טובתו של ברק בעבודה, תוביל בסופו של דבר למהלך שיכניס את ראש הממשלה לשעבר חזרה לתמונה וחזרה למשחק. אז נכון שהסקרים מראים שאהוד לא אהוד, ונכון שהוא עדיין מעצבן את רוב הציבור הישראלי, אבל דבר אחד אי אפשר לקחת ממנו: כשהוא מדבר על החמאס, או על הרשות הפלסטינית, או על החיזבאללה, או על איראן – אף אחד לא מסתכל לו השפם. וגם לא על הקרחת.לברק מקשיבים, פשוט מקשיבים. וזה מה שחסר היום לעבודה: שמישהו יקשיב להם.
כדאי לשים לב...
...למהלך של ביבי נתניהו להוצאת הכוח מידי חברי מרכז הליכוד. מצד אחד, קשה שלא ללגלג על המהלך, וקשה שלא לכנות אותו צבוע. דווקא נתניהו, שניצל אך לפני חודשים אחדים את חברי המרכז כדי לנסות ולהדיח את שרון מראשות הליכוד בעודו ראש ממשלה, הסתובב ביניהם וכמעט נישק להם את הרגליים, בא כעת ומנסה לשדר תרבות שלטונית אחרת, תרבות של ניקיון כפיים.
מצד שני, למרות הלגלוגים, זה לא ממש משנה מתי כל המהלך הזה מתבצע, וגם לא ממש משנה מי מבצע אותו: עיקרו בביצועו. לפני בחירות או אחריהן,
הפוליטיקה הישראלית משוועת זה זמן רב להוצאת הכוח מידי קבוצת האנשים הרעבה הזו, שלא הצליחה לבלום את עצמה בשנים שבהן טיפחו אותה בקפדנות עמרי שרון מחד, וראשי מועצת יש"ע מאידך, ורצתה עוד ועוד נתחים של השפעה במסדרונות השלטון.
זמנה של המפלצת הזאת, שקמה על יוצריה והמאיסה את הליכוד על הבוחרים שלה, הגיע. המרכז צריך להתפרק מכוחו שהוא נשקו, צריך לחזור להיות מה שהוא בכל מפלגה גדולה אחרת. האם ישכילו חברי המרכז להבין כי בעצם התפרקותם מכוחם הם עוד עלולים לעזור לליכוד לחזור לעניינים? לא ברור. בכל מקרה, נתניהו, עם כל הביקורת על הציניות ועל הספין שהוא מריץ כשהוא מציע לפרק את מרכז הליכוד, עושה בסופו של דבר מהלך פוליטי נבון, שראוי בסופו של דבר לשבחים. שכן את המהלך שאפילו אריק שרון לא הצליח או לא העז לעשות בשיא כוחו, הוא מנסה להוביל. ובזה אין לזלזל.
_a.jpg "עושה לנו פרץ. שטרית צילום: אלי אלגרט")
