הקטלוג האחרון של יעלי

"אני חייבת לומר שזה מאוד מוזר שיהל הזאת דוגמנית. היא נמוכה. גם ג'ודה לא ממש גבוה בשביל לדגמן". ככה, במילים האלה ממש, עשרה מטרים מיפתח ויזל, מנהל הפרויקטים של פוקס, פתחה פה על יעל בר-זוהר דוגמנית ברזילאית שדיברתי איתה. אנטישמית, ללא ספק. עד היום אני לא יודע אם ויזל שמע את הדברים או לא, אבל במבט לאחור, לא אתפלא אם אז, לפני יותר משלושה חודשים, בלב ריו דה ז'נרו בברזיל, נזרעו זרעי פרישתה של בר-זוהר מהעולם של פוקס, והחלו החיפושים אחרי היורשת. ומה עם המילים החמות של ויזל במהלך המסע ש"שיעל היא המותג ואנחנו זה יעל"?

"בעולם האופנה הכל דינמי", מסביר לי קודקוד מעולם הפרסום שקשור לחברה. "יעל בר-זוהר היא טאלנט כבד מאוד, אבל עכשיו כשהיא נשואה ובטח תהפוך לאמא בקרוב, היא כבר לא תוכל לשדר את הסקסיות והצעירות שאנחנו מחפשים. אנחנו ממשיכים הלאה".

בקיצור, סנטימנטים, רגש, לויאליות וחברות תשאירו בבית, בעולם האופנה הכסף מדבר. לפחות אני, יעלי, שמרתי לך אמונים לכל אורך המסע.

אחרי שחזרנו מלילה לבן במלון ושוטטנו 12 שעות נוספות בדיוטי פרי, עלינו לטיסת ההמשך המיוחלת רק כדי לנחות בברזיל, ולגלות שהקטסטרופה עדיין בעיצומה, וששבע מזוודות עמוסות ציוד צילום ואקססוריז לצילומים נותרו אי שם בין ישראל לברזיל. אם כל זה לא מספיק להתמוטטות עצבים, אז אחד הדוגמנים המשניים, שהיה אמור להגיע מארצות הברית ולקשט את הקטלוג בקוביות בטנו, הודיע שלא קיבל ויזה, ושהוא נשאר בבית.

האסונות התעופתיים הזעירים שהתרחשו במשך 48 שעות רצופות, ובניגוד לכל הציפיות, העובדה שהפסדנו חצי יום חופשי לשופינג בברזיל, והעובדה שלא מצאתי שום דבר אטרקטיבי בדיוטי פרי (להוציא נקניק סוס), הוכיחו סופית שמישהו עשה לכולנו עין הרע על זה שנסענו לברזיל האקזוטית באמצע החורף הסוער של ישראל.

קדמי הצלם התחיל לאבד תקווה, מלמל משהו על זה שהכל נהרס, והיה עסוק בתכתובת SMSים בהולה. רק יהודה לוי חייך, אמר ש"הכל חוויה" ועזר לאתר מזוודות אבודות בזמן שיעל בר-זוהר-זו-ארץ שקעה על מסוע מזוודות לא פעיל בקריאת ספר. מור מ"הדוגמניות" בטח כבר היתה זורקת על מישהו מזוודה.

בסופו של דבר, אחרי יותר מדי שעות בלי שינה, ועם עצבים רופפים כולל קריאות שבר בסגנון "אין לי תחתונים", "אין לי חומרים לעדשות מגע" ו"הלכה לי המזוודה", נמרחו 30 אנשי הצוות הישראלי באוטובוס שהותקף חזיתית על ידי גשם טרופי חזק במיוחד. ככה מתברר אומרים ברוכים הבאים בברזיל. דני רופ מבקש למסור שבריו דה ז'נרו, יש את מזג האוויר הכי לוקו בעולם. חמש שעות של חמסין מתפיידות בשניות על ידי מיני סופת גשמים ועננות כבדה. אבל עם כל הכבוד לדני רופ, זאת לא הסיבה שבגללה הוטסו לצד השני של כדור הארץ 70 מזוודות במשקל טון, 200 סטים של בגדים, צוות של 60 עובדים (חצי צוות מישראל וחצי צוות מקומי) ויובאו מכל קצוות עולם שמונה דוגמנים שישמשו רקע אנושי לבר-זוהר ולוי, הפרזנטורים (שזה אומר שהם כמו דוגמנים אבל הרבה יותר טאלנטים) הוותיקים של פוקס.

רק באישון לילה, באיחור של יותר מדי עצבים רופפים, הגיע הספתח הרשמי של המסע, והרגע הכי אותנטי שלו, שהזכיר לרגע את "הדוגמניות" כשבקומת הגג של המלון, בקומה ה-23, התכנסה מועצת חכמי פוקס בראשותם של קדמי, ראובן כהן הסטייליסט ונציגי משרד הפרסום זרמון גולדמן, כדי לבחור את צוות הדוגמנים המקומיים שאמורים לגלם את "החברים" של ג'ודה ויעל. הבשר האנושי המקומי התייצב לסוג של אודישן במסווה של ארוחת בשרים שחיתותית, ואחרי 20 דקות של דיונים נקטע מבחן הבד הלא רשמי (שנוהל בעברית צחה מטר וחצי מפרצופם האסתטי של הדוגמנים) והתקבלה ההחלטה: שניים מהדוגמנים מחזירים את התיק על פי מסורת בטי רוקאווי ועפים הביתה לצריף הברזילאי שלהם. האחד הודח בגלל רגליים עקומות, והשנייה נפסלה בשל עגלגלות יתר, למרות שלדעתי היא דווקא לקתה בסוג של אנורקסיה מתקדמת. אלה שנותרו קיבלו אלף דולר ליום - סכום נאה בהתחשב בכלכלת ברזיל הענייה. מצד שני, הסכום הזה כפול שמונה ימי צילום כפול שמונה דוגמנים מקומיים רק מתחיל לדגדג את קצה המשכורות של יהודה ויעל, שמוערכות בכמה מאות אלפי שקלים.

ההדחה המוקדמת היתה הדבר היחיד במסע של עשרה ימים שהזכיר את "הדוגמניות", "הטופ מודל הבאה" או כל סוג של ריאליטי אחר שמתיימר להציג את התמונה האמיתית שמאחורי האופנה. האמת, הכל היה סבבה. יותר מדי סבבה. מסוג הסבבה המלחיצה עבור עיתונאי שמחפש קרבות, תמרות עשן וג'וס. תשכחו מצלם שנובח על הדוגמנים שלו, תשכחו מסצינות בכי של הדוגמנית בעת גזירת הפוני שלה (ותודו שפוני שיק מחמיא ליב"ז), תשכחו מיריבות בין יהודה ויעל שמפרגנים זה לזו, למותג ולצוות, ותשכחו מהתמוטטות עצבים של הבעלים ששמו מיליוני דולרים על הקמפיין הזה, לאור העובדה שחצי מלוח הזמנים נהרס בעקבות גשם טרופי בלתי פוסק. הכל זורם, כולם מחויכים, כולם אוהבים זה את זה עד דביקות, והאירוע הכי דרמטי היה שאותה חובבת חסות ברזילאית מתחילת הכתבה, שכנראה חשבה שהיא ג'יזל, החליטה אחרי חמישה ימי צילום שנשבר לה, חם לה, קר לה ולא משתלם לה כלכלית להצטלם לקמפיין הישראלי ושהיא רוצה הביתה. כאמור, אנטישמית.

גם דף ההנחיות מהעורכת עם המשימה להביא סיפורים על קרבות אגואים בין יהודה ויעל נשאר בתיק לאור העובדה שהאגדות האורבניות שמספרות מדי השקת קמפיין על יחסים קרירים ומתוחים בין השניים הם שטות גמורה. שניהם ביחסים מצוינים, שניהם מפרגנים זה לזו ושניהם עובדים קשה, מאוד קשה. היא מצטלמת, הוא מתאפר, הוא מתלבש, היא מצטלמת ובין לבין הם נפגשים לצילומים חפוזים במשותף (השנה הם הצטלמו בעיקר עם פרטנרים אחרים) כשביתר הזמן הם מסתודדים באוטובוס, חוטפים תנומה בקרוון ורואים את ברזיל מבעד לחדר המלון שאליו הם עולים לישון מיד עם סיום הצילומים. "הייתם כבר בזנזיבר, בלונדון, בתאילנד, במקסיקו ובבודפשט במסגרת העונות הקודמות. לא מבאס לראות את הנופים האלה מבעד לחלון האוטובוס?", אני שואל את השניים בדרך לצילומים סמוך לחוף נודיסטים, והשניים דוחים בביטול את השאלה, מסבירים לי שהם סופגים את הנופים בזמן ההמתנה לצילומים ומיד נרדמים זה על כתפי זו. חוטפים עוד תנומה בדרך ליום צילום שמתחיל אי שם ב04:30- לפנות בוקר ומסתיים עם רדת החמה.

ויזל, מנהל הפרויקטים של המותג, מביט על הטאלנטים שלו שהולכים איתו כבר כמה שנים (במהלך הצילומים ולמרות חרושת השמועות על הסט אף אחד עדיין לא ידע באופן רשמי שזו תהיה העונה האחרונה של בר-זוהר) ומפרגן להם כל הזמן, דואג להביא להם שתייה, אוכל ובעיקר דואג שהם יהיו מרוצים. אחרי הכל, הדוגמנים הפי? הלקוחות הפי!

"הרעיון של הספר-קטלוג שאנחנו מוציאים", מסביר לי ויזל, "הוא לתת ללקוחות משהו שיספק להם את התחושה שהם רוצים להיות חלק מהחבורה הזאת שנוסעת בעולם. פוקס זה לא רק בגדים. פוקס זה אורח חיים".

בקיצור, אם פספסתם בין השורות, פוקס מתיימרת להיות איקאה של הבגדים. יש קטלוג, יש איכות חיים ויש פנים יפות. אה, ויש גם בגדים, למרות שהקמפיין הנוכחי, כמו קמפיינים קודמים, עוסק ביהודה, יעל, הזוגיות שהיתה, המתח המיני שיש או אין, פרובוקציות, פסילות ובקיצור, הכל חוץ מהבגדים.

כדי לעורר בלקוחות הפוטנציאלים את בלוטות הטעם, הריח והקנאה, שיגרמו להם להוציא כמה שקלים מהתיק ולקנות גופייה של החברה, נבחרו מבעוד מועד המקומות הכי מגוונים ברדיוס ריו, עיר שכולאת בתוכה שילוב נדיר של גן עדן (הרים, אגמים, חופים, ים ומפלים עצומים בלב העיר) וגיהינום (עוני וצפיפות נוראים בחלקים העניים של העיר). ממועדון סמבה אותנטי, מספרה עתיקת יומין, רחובות ברזילאיים צבעוניים, קרנבל שהופק שלושה חודשים לפני האורגינל באמצעות ניצבים, ועד בית הקיץ של משפחת היהלומנים ה.שטרן, שנבנה באמצע ג'ונגל שקנו. מצד שני, למען הניגודיות לא שכחו לקפוץ גם לפאבלות, משכנות העוני של ריו, אזור עמוס דילרים, סרסורים ושלל אנשי עולם תחתון, שהרגיעו את מד האלימות שלהם תמורת דמי הגנה שקיבלו מראש. מישהו לחש שמדובר ב-40 אלף דולר. אחרי הכל, מה זה 40 אלף ירוקים כשיש לך תקציב של מיליון וחצי דולר לקמפיין? הפאבלה, אזור עוני מחריד בעל לוק של מחנות פליטים בעזה, ממוקם באופן אבסורדי על צלע הר גבוה בקצה העיר, מה שהופך את המקום לבעל נקודת תצפית אסטרטגית, שמשקיפה על כל רצועת החוף של ריו דה ז'נרו.

למען הסר ספק, הובהר חד משמעית בכניסה למקום: "לא מסתובבים לבד בשטח", וכגיבוי לאזהרה נשמעו ברקע צלילי יריות. "רק תדעו שיש אנשים שנכנסים לפה ולא יוצאים בחיים", עודד אותנו אחד הנהגים המקומיים שלא ממש התלהב מהלוקיישן שבו החליט קדמי לצלם את יב"ז וחברותיה תולות כביסה, כמה הגיוני, ללא חולצה. תוך שניות, הסט, שמוקם על גג בית מט ליפול, הפך לאתר סגור. על הסט התחילו צווחות אימה, ולא מכיוון המאפיונרים המקומיים, אלא מצידם של כמה גורמי הפקה, שקמו כדי להגן על כבוד הנחשפות מפני התשקורת העוינת שבטעות (נשבע!) חזתה בפלא הנשי. ככל שהזמן עבר, השמש נעלמה, העננות הגיחה, ועלה מפלס העצבים על הסט. הצלם התעצבן על הסטייליסט, הסטייליסט על המלבישה, המלבישה על המאפרת וכולם על כולם. טוב שנערת המים הביאה קאפריניה מחוזקת בהרבה אלכוהול כדי להרגיע את הרוחות.

אין ספק שחוסר היציבות במזג האוויר היה הדבר הדומיננטי שהשפיע על הצילומים, וגרם למפיקים להתפלל מדי ערב לאלוהי העננים ולבקש ממנו להביא יום של שמש. בדיעבד, אלתורי לוקיישנים התגלו כאפקטיביים ביותר. כמו באחד מימי הצילום היותר גשומים, ששיתקו את העבודה למשך חצי יום עד שמישהו בהפקה הציע להשתלט על קרונית נוסעים שחלפה במקום, הוריד את הנוסעים ההמומים, שיחד את הנהג והעביר את הצילומים מהרחוב הגשום לקרונית המוגנת ממזג האוויר. גם יום הצילום שתוכנן בשכונת העוני עמוסת הפחונים ובתי הבוץ, שבה צולם הסרט "עיר האלוהים", נאלץ לעבור אלתורים ושינויים לאור הגשם העצבני והבוץ שאיימו להחריב את הסט שהוקם. הגאולה הגיעה דווקא מכיוונה של היב"ז, שביקשה הפסקה בשירותים אותנטיים בצד הדרך, שתוך שניות, הפכו ללוקיישן פוטנציאלי מוקף מאות ילדים ומבוגרים שבאו לחזות בפלא הבלונדיני. הדרמה האחרונה התרחשה יומיים לפני סיום הצילומים כשקטלוג הצילומים הקודם ממקסיקו נשלף בשם הנוסטלגיה והזכיר לכולם את הסקס שנשפך שם כנאצ'וס. קדמי הצלם שעלעל בקטלוג, נעמד בדרמטיות והכריז: "אין לנו מספיק סקס השנה". תוך שניות הורדו בגדים, הוצמדו שפתיים והוחזרה עטרה ליושנה. אפשר להירגע. יש פוקס, יש סקס.