זוהר בדשא

בבואך אל איצטדיון דוחא, מגרש הבית של בני סכנין, הצטיידי נא במגבונים לחים, בגרעינים ובמיץ. עם המגבונים הלחים הסירי מהמושבים את קליפות הגרעינים שנותרו עליהם מהמשחק הקודם ותפסי את מקומך - שזה בדיוק מה שאני עושה עכשיו, בזמן שהפרשן שמתלווה אלי יוצא לצוד את האביזרים ההכרחיים למשחק כדורגל. אני שמחה שהחלטתי להצטייד גם בפעוט - בני בן החמש וקצת, שזאת לו הפעם הראשונה במגרש כדורגל. הפרשן הוא אחי שבנפש, עימאד אבו שקארה, ג'נטלמן מושלם שלא מתיימר לפענח את עיסוקיה של אמו של השופט, גם כשהשופט טועה מאוד.

לאחר חלוקת התפקידים המגדרית אפשר סוף סוף להתרווח ולעשות מה שעושים צופים שהקדימו להיכנס: כלום. יושבים ומחכים. ההמתנה הזאת היא הכנה לחלק הכי מעצבן בכדורגל, משחק שיש בו המון דקות מתות של חוסר מעש טוטאלי, כששתי הקבוצות בנפילת סוכר או משהו, וכדור אחד מפהק בין הרגליים ומתגלגל על הדשא באיטיות מעצבנת.

השבאב היו מתוקים ונרגשים בשמחתם (צילום: יוסי רוט)

אני מנצלת את השעמום להעיף מבט סביב ומגלה הפתעה ענקית: אני לא לבד. הנה אישה! ועוד אחת! והנה חמש יושבות יחד ומשוות ציפורניים בנויות וצבועות באדום-לבן-שחור, צבעי הקבוצה. והנה מה שנראה כמו כיתה שלמה של בנות בתיכון, לפחות עשרים, ישובות זו לצד זו. כולן לבושות בג'ינס מתרחבים, טי-שרטים צמודים וחיג'אב - השביס המוסלמי שמשיל כאן את הסמלים הטעונים והופך להצהרת אופנה. השנה, בנות, שולט החיג'אב הוורוד-סגול.

כבר הייתי פעם אחת במשחק כדורגל, הפועל טייבה נגד אני-לא-זוכרת-מי. זה היה לפני עשור וקצת, כשאחמד טיבי היה התקווה הגדולה של ערביי המשולש ואני הייתי העיתונאית המעצבנת שנצמדה אליו חודש שלם כדי להפיק מאישיותו החמקמקה פרופיל מנומק. בהפסקה, כיוון שהיינו באמצע הרמדאן, ירדו למגרש בערך חמישה עשר אלף גברים מוסלמים והתייצבו לפני אללה נקיי כפיים ועל הברכיים. הייתי האישה היחידה ברדיוס של קילומטר. לא חשתי לרגע מאוימת פיזית, אבל היה לי עקצוץ מטריד כזה במעלה הגב, מין דריכות שמוכרת לכל אחת מאיתנו בשבתה כילדה, כעלמה, כבוגרת. ייתכן שיחלפו עוד מאה שנות מהפכה פמיניסטית עד שנוכל לחוש נינוחות לגמרי בסביבה שכולה גברית, שנושאת בחובה מטען של עימות שברור לנו שלא נצא ממנו טוב.

את העקצוץ, אני מודה, נשאתי עימי גם לדוחא. אבל כאן ממש לא צריך. חיוכים מוחלפים ביני לבין בונות הציפורניים, והפעוט כבר מתחיל לפלרטט עם שתיים במקביל. עד סוף המשחק יהיו בידי הטלפונים של עיישה, האמנית מעראבה, אוהדת שרופה וציירת ציפורניים מחוננת עד כדי כך, שהצליחה לשלב בזרת שלה את דגל ישראל ודגל הרש"פ ביחד. נכון יפה ככה? היא צוחקת. לא, היא לא מחמיצה אף משחק בית. לא, היא לא צריכה ליווי גברי, יוצאים עם חברות.

עשרים וחמישה אלף תושבים יש בסכנין, עשרת אלפים ויותר בעראבה, ובידור אין. גבולות התח'ריר אל מרעה - שחרור האישה - תוחמים בבירור בין מה שמותר בכפר לבין מה שאסור בחוץ: ערב בנות על קולה ופיצה במסעדה מקומית, אפשר. כדורגל - ודאי שאפשר, בתנאי שלא נוסעים לעיר אחרת, כי מי יודע מה יהיה שם ומי יהיה שם, מעבר להררי החושך הגליליים. תל אביב? לא נעים להיות שם. מסתכלים עלייך לא טוב כשאת עוטה חיג'אב. בין לבין, אומרת עיישה, חיים משבת לשבת. הכדור הוא עגול, אני אומרת לה. בלדרבי יש חוקים משלו אנחנו כבר מתגלגלות מצחוק יחד, בלי שום צורך לנסח לעצמנו את חדוות הפרודיה על קלישאות השיח הגברי.

עוד מעט זה אמור להתחיל. הכרוז מעמיד את השחקנים יפה על המגרש, שתי יונים מבוהלות מופרחות לטובת האחווה ונגד האלימות. אחת נתקעת מהופנטת במעגל האור של הפנסים וחגה ומפרפרת סביב סביב שעה ארוכה עד שהיא נחלצת אל החושך שמעבר לדוחא, אל שדות מרעה שניחוח גללי הצאן שלהם עתיק כסכנין עצמה. פעם, בתקופת המשנה, היתה שם התיישבות יהודית משגשגת. נשאר ציון קבר של בחור אחד: רבי יהושע מסכנין. וכמו שמקובל בגליל, המוסלמים טוענים שהוא קדוש שלהם ומשתטחים, והאוטובוסים עם משתטחי ישראל לדורותיהם עוצרים גם הם ומשתטחים. ואם יש עוד קנאים בגליל שנותרו אחרי המרד הגדול - הלילה לא נראה אותם.

בדוחא אפשר להפריח יונים אבל בטדי אין שום סיכוי שיעזרו (צילום: יועד כהן)

בני סכנין מוקפת באהדה של ערבים ויהודים מהסביבה. אבל הסביבה, צריך להודות, מצומצמת: בדוחא אפשר להפריח יונים אבל בטדי אין שום סיכוי שיעזרו, ואוהדים שנסעו לשם ספגו את נחת זרועם של בריוני בית"ר כשסכנין העזה לנצח. בימים אלה זוכה קפטן הקבוצה עבאס סואן - שעולה עכשיו למגרש מלווה בקריאות עידוד ע-באס! ע-באס! - לקבל עשרות ס.מ.סים מאיימים מאוד. המחשבה שישחק בבית"ר בעונה הבאה לא נותנת מנוחה לגזענים. ועם כל זה הוא עולה בחיוך גדול ובתנועת יד רחבה, כמו מחבק את כל אוהביו כאן. ועכשיו שורקים לפתיחה, ומגיע תורו של הפרשן.

בעזרת הפרשן מתברר לי שהמשימה שלנו היא לעצור את מכבי חיפה. הירוקים בתנופה, אנחנו לא. אחרי הניצחונות הגדולים והמרהיבים בעונה החולפת, אחרי שלראשונה בתולדות הכדורגל הישראלי הניפה קבוצה יהודית-ערבית את דגל המדינה, פשוט נעצרנו. זה טבעי, מסביר הפרשן, תסמונת של הצלחה בלתי צפויה שכולם מנסים לשחזר, אבל אנחנו עדיין לא יודעים בדיוק איך. אנחנו? איך נהייתי אוהדת ברגע? לא שאלתי את עצמי כשהקשבתי להסברים, גם לא אחר כך כשפיטרתי את הפרשן כי הייתי שבויה לגמרי בתוך החוויה: כשפסקל קונדופוני הביא לנו שער כבר בדקה החמישית או משהו כזה, כשעמדתי על הרגליים יחד עם חמשת אלפים צופים וצרחתי בקולי קולות ובשמחה עצומה, כשכססתי ציפורניים - שלי לעולם לא יהיו בנויות לתלפיות כמו של עיישה - וכשנזקקתי לעוד ועוד גרעינים לחיזוק הנפש.

יקירותי, כדורגל הוא משחק פשוט להפליא. אם המוני בטטות כורסה שמחזיקים מעצמם מבינים גדולים הרתיעו אתכן עד כה, אנא התעלמו בחן. בדיוק כמו שהם מתעלמים מדקויות המייקאפ הנכון ומתבוננים בתמונה הגדולה, כך מותר גם לנו. בתמונה הגדולה יש 22 גברים צעירים שרובם נראים בכלל לא רע, מסוקסים כיאות ורצים נורא יפה. ועכשיו לפרטים הטכניים: כדי ליהנות צריך לבחור קבוצה ולהישבע לה אמונים, כי אחרת הצפייה הופכת לתרגיל מאוד עקר בניתוח מהלכים.

בתור מתחילה הידע שלי במהלכים שואף לאפס, ורבים מהסבריו של הפרשן חולפים גבוה גבוה מעל ראשי. הוא דווקא משתדל אבל לא תמיד מצליח, כי בדיוק ברגע שגמר להסביר לי מהו נבדל ולמה זה חשוב, מתרחש קרב אדירים על המגרש וגם אני יכולה לראות בדיוק מה קורה - נוגרה ישר לתוך המצח של אחד משלנו. ואיך שלא תקראו לזה, זה מאוד לא חוקי וגם לא מנומס. חמשת אלפים צופים קמים כאיש אחד ומשמיעים זעקת חמס ארוכה. האחד משלנו מוטל על הדשא בתנוחה עוברית, בזמן שחובש ואלונקה מובהלים אל המגרש. אבל מה שנראה כסכנת חיים ממשית ברגע אחד הופך מיד לעניין שפותרים עם קצת מים מינרליים. מקפלים את האלונקה, נושמים לרווחה, אפשר להמשיך.

תרשו לי לחשוד בשחקנים מקצוענים שהנפילות, הפרכוסים וזעקות הכאב שלהם נועדו גם לסבר את אוזני השופטים וגם לנפק עוד ועוד כרטיסים צהובים, ורצוי כמה אדומים, לקבוצה היריבה. כל מי שנמצא במגרש ובאיצטדיון יודע זאת היטב, אבל כל מי שנמצא שם זקוק לדרמה. כש-22 גברים נלחמים כמו אריות על כדור אחד, הדרמה לא תמיד מתרחשת בדרך הכי לגיטימית שיש. האמת היא שהם לא יכולים להילחם כמו אריות תשעים דקות, כך שברגעי הכלום, שאז מנתחים הידענים את מה שהיה ומפללים למה שיהיה, אנחנו בהחלט משוחררות מצפייה מאומצת ויכולות להתחיל לפנטז על אחד השחקנים, או יותר. מי יפריע לנו? הידענים עסוקים מדי.

הבעיה היא שחלק מהדרמה הלגיטימית מתרחש במהירות שכזאת, שרצוי לא לשקוע בפנטזיה מפורטת מדי כדי לא לפספס התקפה מתפרצת. פתאום משום מקום נמצאים שלושה ירוקים קרוב מדי לשער שלנו, ואחד מהם מכדרר לרעהו ששולח בעיטה סיבובית ואויה, כה מדויקת, עמוק עמוק לתוך הרשת. לא יעזרו לשוער כל גינוני האבל, כולל השתטחות אפרקדן לעברו של הכדור כשמאוחר מדי, וזעקות חמס רמות לעבר השופט. זהו, עובדה, אחת-אחת, וצריך ללקט את שברי הלב הממאן להאמין ולהמשיך הלאה. עכשיו זאת כבר מתפרצת שלנו. כולם על הרגליים. בני מטפס על כתפי כדי להיטיב לחוות את התקווה לבעיטה הנכונה - אבל לא. איבוד כדור, מטרים ספורים לפני השער. גם זה, כך נראה, חלק מטקס ידוע. אנחה גדולה אחת בוקעת לאורך האיצטדיון, ויש לה אפילו מנגינה קבועה: וואי-וואי-וואי שכזה, איטי ולא מאמין, בצירוף יד אחת שנישאת אל הלחי, כאילו להתנחם.

עכשיו הפרשן מנסה להבהיר לי פנדל מהו, אבל אני מרותקת מכדי לעקוב אחריו. שתי העיניים מקובעות על המגרש שלא להחמיץ את רגע הדרמה הבא, או את הסיכוי להיוולדו של רגע כזה. הנה עוד טענה בזכות יופיו של המשחק הזה, שהולך ומתגלה לי ככל שהדקות נוקפות: די באינסטינקט בסיסי של הזדהות לחפות על היעדר הידע. במילים אחרות, צריך להיות דבילית גמורה כדי לא להבין מתי לקבוצה שלנו יש יום טוב ומתי לא. וצריך להיות אטומת לב לחלוטין כדי להישאר מרוחקת ולא מזדהה. אני לא מהאו"ם, וכשהתוף הגדול בדבוקת האוהדים מרעים ומורה ליושבי היציע למחוא כפיים, הם מוחאים וברור שאני איתם. אבל אף אחד לא צריך לומר להם או לי מתי כבר אי אפשר לשבת בשקט, מתי עומדים על קצות האצבעות, מתי כפות הידיים חובקות את הראש בהבעה של קטסטרופה מתרגשת ובאה, ומתי הן נפרשות בשמחה הצידה, לחבק את היושב לידך ולהיות שותפה זעירה בשמחה גדולה, ענקית ומתפרצת - עד לרגע המשבר הבא.

היה משחק אדיר. עצרנו את התנופה של הירוקים במאמץ גדול. הבאנו שתיים-שתיים למרות כל התחזיות הקודרות ולמרות היתרון היחסי העצום של חיפה. אולי זה רגע המפנה, כי עד המחזור השנים-עשר, צריך להודות, היתה לנו עונה מחורבנת בליגת העל. שום זיקוקים ברגע הנכון לא יגמדו את העלבון והתסכול והאכזבה עד עכשיו, אבל יש תקווה. אמנם היא מתגלגלת אל המגרש ונעצרת בשוליו כמו סרטי נייר הטואלט המושלכים אליו, אבל לרגעים היא חזקה ובהירה ונחושה ומותחת גווים וממלאת את החזה באותו אדרנלין מסתורי, שבהיעדר שם אחר אפשר לקרוא לו גאווה.

הייתן צריכות להיות שם כשעיישה ואני התחבקנו וצרחנו וקפצנו אחת על השנייה כמו מטורפות אחרי שעבאס שלנו הביא שער שוויון. אני לא זוכרת שאי פעם התנפלה עלי כך זרה גמורה והתקבלה באותה התלהבות ממש. ועם זאת, גם כאן נשמרו הכללים בקפדנות: הפרשן חיבק אותי, ושמר מרחק של כאפה אחת מעיישה, כי הרי אפילו בשיא הריגוש בני תרבות צריכים לזכור שגבר נוצרי נשוי ונערה מוסלמית לא נוגעים זה בזה, למען השלום, האחווה והיעדר האלימות.

ומה עם האלימות במגרש, תשאלו. ובכן, לא נרשמה אפילו תקרית אחת. גם לא מילולית. זאת ההזדמנות להפריך מיתוס נפוץ: אפילו האוהדים השרופים ביותר, אפילו צבועי הפנים ועוטי הצעיפים הצורחים בקול גדול אינם עדר. הם בני תרבות. ואף שמשחק כדורגל הוא תירוץ טוב להתנהג לא כל כך יפה, בכל זאת הם לא השילו מעליהם את כל כללי הנימוס. דבוקה אחת של בנים שזה עתה אותגרו הורמונלית ניסתה את כוחה בזעקות איתלע-יא-חנזיר לעבר הקשר של הירוקים, אבל הוסתה מיד. קולו הסמכותי של המהסה נשמע לי מוכר. רכנתי קדימה, וזיהיתי כירורג שטיפל בי לא מזמן בחדר המיון ב"פוריה" ואדיבותו ונעימותו פיצו על כל ההיתקלויות הקודמות עם מערכת הבריאות הממלכתית. הפרשן מצידו מצא בקהל את מנהל הבנק שלו, עורך הדין והפסיכולוג של בית הספר.

השבאב, שם כללי לנוער שלפעמים עושה בעיות, היו מתוקים ונרגשים בשמחתם. יש אלוהים, צעקו. לרגע נעים ומציף אחד של אושר הסכמתי: לפחות חסד גדול היה שם בדוחא, חסד ושמחה טהורה במעופה, וכן, עוד נייר טואלט בדרכו למגרש. עוד לפני שיצאנו אמר הפעוט שהוא רוצה עוד פעם, ואני ביקשתי מהפרשן לקנות לנו כרטיסים למשחק הביתי הבא. לא בגלל הפעוט, בגללי. לעולם לא תצעדי לבד, בני סכנין, ולעולם לא אהיה האישה היחידה בדוחא. עד המשחק הבא תמצאו אותי מתאמנת בנקודות אדומות, לבנות ושחורות על הזרת.