המשפחה בספרי הילדים: יתומים מאושרים ואמא חורגת
"עולמות הדמיון של ילדינו מלאים אמהות חורגות מרושעות, אבות נעדרים, ומבוגרים כמו הוריהם של הנזל וגרטל, שהם ללא ספק מפחידים יותר מכל יצור פרא. מדוע הילדים שלנו מקבלים את ההסדרים המשפחתיים האלה ללא ערעור?" לרגל יום המשפחה בדקה אריאנה מלמד כיצד מוצגת המשפחה בספרות הילדים, איך הריחוק מהריאליה משפיע עליהם, ולמה יש ילדים שחולמים להיות יתומים
זה יכול להתחיל באפרוח שהלך לחפש אמא אחרת, או בעולם הקסום, החף מדאגות של פו הדוב וחבר מרעיו. ארנב וטיגר, ינשוף ופו ואפילו חזרזיר קטן ומודאג, חיים ביער שלהם בשלווה יחסית, וכמעט בלי התערבות הורית. ברור שחלק מן היצורים הללו הם בעצם גורים צעירים – אז איפה המשפחה שלהם?
לפינוקיו ולפיטר פן אין אמא
עולמות קסומים ובהם גיבורים-ילדים, גיבורי-על, חיות מדברות ושלל יצורי פרא מתחלקים בגסות לאלה שמשתדלים מאוד לחקות את היקום של הילד, ולאלה שמאפשרים לו לטייל ביקומים אחרים, שונים מאוד משלו.
קחו למשל את סדרת ספרי "איתמר", שאהובה כל כך על הטף. יש שם אבא ואמא, והם – בעיקר אבא – מתמקדים בתפקידיהם המסורתיים: אבא מעניק ביטחון והגנה לפני השינה, משתטה מדי פעם, עושה קולות של זאב למראה כובע הקסמים שהוא אולי בכאילו ואולי באמת, אבל אינו זונח לרגע את תפקידו כמבוגר אחראי בחייו של איתמר. ואיתמר וקוראיו אוהבים את זה.
אבל כשמניחים את איתמר בספריה ונוטלים במקומו את פינוקיו, פיטר פן, פוליאנה, סופרמן, הקוסם מארץ עוץ ואפילו הארי פוטר – מתברר מיד שהגיחה לעולם הדמיון כרוכה בהיכרות עם צורת חיים מאוד שונה מזו שאנחנו רוצים ליצור עבור ילדים. היחסים בין פינוקיו לבין יוצרו הם אמנם תולדה של תקופה בה האמינו בחשיבותה הדידקטית של הפנטזיה ולא בתרומה שלה לעושר עולם המחשבה, אבל שמתם לב לכך שלפינוקיו אין אמא, וכל מה שהוא מתבקש לעשות כדי להפוך לאדם אמיתי הוא לציית לאבא שלו?
ומה נעשה בפיטר פן, המסוכסך כל כך עם דמות-האם שלו, פיטר שבורח מאמא ומחפש אותה בוונדי שלו ולא מצליח להתנחם? ובפוליאנה, ההיפך הגמור שלו, שכל כך משתדלת לרצות את דודה שלה ואת העולם כולו? ומה סופרמן חושב על ג'וראל ולארה, ומה הוא חושב על האימוץ שלו?
עולמות הדמיון של ילדינו מלאים יתומים ויתומים למחצה, אמהות חורגות מרושעות, אבות נעדרים, לידות פלאיות כשל אצבעונית, מבוגרים כמו הוריהם של הנזל וגרטל, שהם ללא ספק מפחידים יותר מכל יצור פרא: מדוע ילדים מקבלים את ההסדרים המשפחתיים האלה ללא ערעור? וכיצד קורה שנפשותיהם לא רוחפות מפחד כשהם מטיילים בתוך סיפור שאין בו אפילו שמץ מן הנחמה של חיי היומיום שלהם?
ביטחון בחיים האמיתיים
ב"קסמן של אגדות", ספרו הקלאסי של הפסיכולוג ברונו בטלהיים, הטענה המרכזית היא שגם אם אגדות איומות ונוראות מפחידות לעיתים, הן נחוצות להתפתחותו המנטלית של הטף, באשר הן משמשות מעין תיבת-תהודה לפחדים שעדיין אי אפשר להביע במילים בצורה קוהרנטית, אבל ללא ספק הם מקננים בנשמות הרכות: הכניסה אל עולם האגדות והיציאה ממנו באופן מבוקר אפילו תורמים לחיזוק הביטחון במסגרת חיי הריאליה של הילד.
קטונתי מלהתווכח, אבל דווקא מתוך כבוד עצום לעולם הפנימי של אנשים נמוכי-קומה ומדביקי-נצנצים, אני חושבת שחלק מן התשובות לקסם מצויות לאו דווקא במונחי הפסיכולוגיה הפרוידיאנית, אלא קרוב יותר לריאליה.
כי יחד עם הביטחון, היציבות והדאגה המתמשכת לצורכיהם, אנחנו, האנשים גבוהי הקומה שהם הורים וסבים וסבתות ושלל דודים מכל הגוונים, מתפקדים בעולמם של הנמוכים מאיתנו גם כמי שצריך לומר "לא".
כמה פעמים ביום אתם אומרים "לא"? כמה פעמים אתם עוטפים איסור מוצדק אבל לא נהיר לחלוטין בפיתוי? כמה פעמים בשבוע אתם אומרים להם בדיוק כיצד עליהם לנהוג בסיטואציה מסוימת, מהשכמה ועד ערב? ואתם ודאי גם מכירים היטב את התגובה: זה מתחיל ב"אוף" חרישי וזה יכול להסתיים בהתקף של זעם אין אונים ובכי. ברגעים הללו, כל מה שתוכלו לומר להם בזכות קיומן של משפחות – פשוט לא יעבור את מחסום התסכול.
עולמות בלי סמטוכה משפחתית
אבל אפשר גם אחרת. אפשר לברוח. יתרה מזאת: אני מאמינה שצריך לברוח, שהשהות במחיצת גיבורי ילדות חסרי משפחה, או קורבנות להסדרים דיספונקציונליים בעליל, נחוצה לטף כמו אוויר לנשימה. לא רק כדי להזדהות עם הגיבור החביב עליהם, אלא כדי לחקור את גבולות עולמו מבלי להסתבך יותר מדי.
בגיל שבו ה"כאילו" הוא עדיין כמעט-אמת, אפשר לא רק לעוף כמו פיטר פן, אלא גם להזדהות עם הסמטוכה המשפחתית שלו. יתרה מזאת: אפשר לפנטז על עולם מופלא במיוחד, שבו ילדים מנהלים את חייהם פחות או יותר כרצונם, בלי מעורבות הורית.
כי לא רק את גבולות הפחד הם בודקים באמצעות גיבורי הילדות שלהם, אלא גם את גבולותיה של החירות. מודלים משפחתיים שונים וזרים משלם, הרפתקאות מסמרות שיער שבהם הורים לא מעורבים כלל, גיבורים של משחקי מחשב שיש להם שלל תכונות אופי מדליקות אבל לא משפחה: כל אלה מספקים מצע נרחב וחיוני להתנסות דמיונית בחיים אחרים, שבהם ילדים באמת נודדים ללא דאגה וללא עיכובים מיותרים מצד העולם הבוגר.
תנו להם להיות שם
לפעמים יגלו שגם אם אבא או אמא נעדרים מן התמונה, עדיין יש בעולמות הדמיון חוקים ואיסורים ושלל צווים שיש לקיים, וודאי שלל פחדים שיש להתגבר עליהם. לפעמים יזדהו עם האפרוח הזעיר ההוא וייצאו לחפש להם אמא אחרת, או יפנטזו לכמה דקות שהם בעצם יתומים, או בכלל ילדיהם האבודים של נסיך ונסיכה אגדיים. או אצבעונים קטנים, ילדי-פרחים.
במסע הזה, לא ייגרם להם כל נזק. להיפך: אני מאמינה שהם שבים ממנו מחוזקים. אם לפעמים, בלי כל סיבה נראית לעין, האנשים הנמוכים והמופלאים הללו מפגינים כלפיכם התקף אהבה פתאומי במבול של חיבוקים ונשיקות, ייתכן שזה עתה שבו ממסע למקום שאין בו משפחה, אין בו איסורים – אבל אין בו גם מגע כמו שלכם. ייתכן שזה עתה החליטו שוב שהכי טוב להם כך – עד לפעם הבאה.
מה שיפה כל כך במסעות הללו, הוא שכמעט תמיד הם מתרחשים בפרטיות מלאה, באותו מקום בנפש אליו המבוגרים אינם יכולים להגיע. אנא, מתוך כבוד לילדים, אל תשתדלו לחשוף את המקום הזה שלא לצורך. תנו להם להיות שם, תנו להם לבדוק – והניחו להם לחזור הביתה בכוחות עצמם מן האי של פיטר, ממאורת הארנב של עליזה, מכוכב קריפטון ומן היער של פו. עד לארוחת הערב ודאי ישובו, ויידעו שטוב להם במשפחה הזאת שהוקמה איתם וסביבם. עד למסע הבא.
