כך משכנעים את הבכור שהוא רוצה אחות קטנה

- מה יש לאמא בבטן?

- נינוקי

- איך נקרא לנינוקי?

- (חושב) בואי!

- לא, חייבים למצוא לה שם

- (חושב) אריה!

(ככה זה כשמקריאים לילד יותר מדי פעמים את "האריה שאהב תות" מאת תרצה אתר, ואת "אח חדש לגמרי", מאת דוד גרוסמן)

שיחה זו מתנהלת בביתנו כמה פעמים בשבוע, בגירסה כזו או אחרת. הכנות לקראת אח חדש הן משימה מורכבת יותר מביצת הפתעה של קינדר. העניין הוא שלא משנה כמה ההוראות יהיו מדויקות - אתם לא ממש יודעים איך תיראה התוצאה. 

אם אתם מפנטזים על אידיליה שבה האח הגדול מקבל את אחותו בנשיקות, חיבוקים ושירת "כמה טוב שבאת הביתה", תשכחו מזה. כבר היינו בסרט הזה פעם אחת.

אפשר להחזיר אותו לארגז?

האינדיאני היה אז בן שנה וחצי, כשאחיו הקאובוי הגיח לאוויר העולם. כמה תמים הוא היה כשאבא לקח אותו לבקר את אמא-בלי-הכרס בבית החולים.

בתוך אקווריום זכוכית שכב לו יצור קטן וכעור שכולם התעקשו לקרוא לו "אח שלך", והוא בכלל לא היה דומה לבובה היפה שאמא קנתה לו כחלק מתוכנית ההיערכות לקראת אח חדש, בובה כזו שעושה פיפי ובוכה ומבקשת בקבוק. בובה שאפשר לזרוק לתחתית הארגז כשמגיע צעצוע באז חדש הביתה.

"אפשר להחזיר אותו לארגז?" בוודאי תהית, בני היקר, ולא הבנת מה כולם מתלהבים מהיצור הזה באקווריום שסבא וסבתא עושים לו פוצי מוצי, בעודם דוחפים לך עוד קצת במבה לפה.

"זוז קצת", ניסית להגיד, "תרד מהאמא ש'לי", אבל עדיין לא ידעת לדבר מספיק ברור. אז זה נשמע יותר כמו "אההההההההה" בדציבלים גבוהים, מה שגרם לאמא שלך לעוות פרצוף ולקרוא לאבא שיתחיל את תוכנית ההתנתקות.

לכרס יהיו חיים משלה 

עם הגדול, לעומת זאת, זו אופרה אחרת. הוא כבר בן שלוש, ויודע דבר אחד או שניים על מצבו ההולך ומידרדר בחלוקת משאבי-תשומת-הלב המשפחתית. מילא זה שאחיו הקטן פולש לטריטוריה שלו, גונב לו מוצצים, ומתעקש לשחק על הקומפי בדיוק כשהוא רוצה גם (רק שכח לבקש קודם). עוד תינוקת אחת שתדרוש את נתח תשומת הלב שלה זה כבר יותר מדי.

בינתיים זו רק כרס שמנה שאפשר להניח עליה ראש כמו כרית, וללטף אותה באופן שגורם לאמא לדמוע ולתת לו כמה שוקולד וקולה שרק ירצה. אבל כשלכרס יהיו חיים משלה – הו הו, אז נראה מה יהיה פה.

רגרסיה זה משהו שנשמע כאילו יצא משיעור אינטגרלים בתיכון, אבל בז'רגון ההורים והילדים זו התגובה הנפוצה ביותר ל"קליטת אח חדש". רגרסיה מגמילת חיתולים, רגרסיה בדיבור, רגרסיה בהתנהגות. כל התופעות הרשומות בספרי ההדרכה. לפחות במקרה שלנו אין כל חשש מרגרסיה, כי הגדול דוגל בעקרון הרצף - אני אמשיך לשתות בקבוקים, למצוץ מוצץ ולעשות צרכיי בחיתולים עד גיל הפנסיה (בשביל זה המציאו חיתולים למבוגרים, לא?).

אמא פילפילה היתה השמנה מכולם

התחלנו ב"אח הקטן של פספס" מאת לוסי קזינס (הוצאת הקיבוץ המאוחד). זה כמו להקריא לילד את אמנת החמאס כשהוא מבקש לצאת לבילוי בדיזנגוף סנטר, או את מצב חשבון הבנק של ההורים כשהוא מבקש שתקנו לו בובת פאואר ריינג'רס חדשה. "אחר כך, בן, אחר כך, אני קצת עסוקה (...) אחר כך, לא עכשיו, בן, האח שלך רעב". הסיפור הזה מגלה לילד את כל מה שילמד בעצמו בדרך הקשה. "אחר כך" זו הבטחה ערטילאית שלא נועדה להתקיים לעולם, כמו ההבטחה לשלום וביטחון.

הסאב-טקסט של הסיפור הוא שאמא ואבא יהיו כל כך עייפים, שהם יעדיפו לרשום אותך לפנימייה צבאית מאשר לבנות איתך מגדל קוביות, ואם אתה רוצה שמישהו יתייחס אלייך כדאי שתצטייד מראש בכדורי שינה אותם תפורר בזמן אמת בתוך בקבוק החלב של האח הקטן שלך. כי אח טוב הוא אח ישן!

טוב, אז עברנו לספר הבא, "ספר הפילפילים" של אלונה פרנקל (הוצאת מודן). יופי, נחמה. לא מספיק שאת מרגישה כמו איש-הפיל ומרוב בצקות את שוקלת קריירה בתור שמיכת פוך עבה ומפנקת, החזה שלך גדל ל-CUP D ואת לא זוכרת מתי בפעם האחרונה ראית את הקרסוליים שלך – את חוטפת את האמת האיומה בפרצוף במסווה של סיפור ילדים תמים: "הפילפילים הלבנים היו מאוד שמנים, אך אמא פילפילה היתה השמנה מכולם. ועוד השמינה והשמינה והשמינה".

זה השלב שבו סגרתי את הספר והצעתי לו ללכת לשחק בחדר. אחרי הלידה הוא כבר יגלה שאין לאמא זמן לטייל איתו בג'ונגל, לקטוף ולאכול בננות, ובכלל היא ממשיכה להשמין ולהשמין ולהשמין, אבל כבר אין את מי להאשים.

בניסיון נואש אחרון קראנו את "אח חדש לגמרי" של דוד גרוסמן (הוצאת עם עובד). לפחות הפעם הילד איתמר יודע שבבטן של אמא אין רק תינוק, אלא גם שוקולד, והרבה (בטעם שוקולטה עדיף. וגם שוקולד לבן. והפרה עם התות? יאמי). אבל השוקולד דינו להישאר שם, על הצלוליטיס, ומהבטן ייצא אח קטן. או אחות.

האינדיאני שלי אהב את הספר, אך המסר לא עבר במלואו. כן - ברור לו שאין לאמא בבטן ארנב או כדורגל, אבל אריה זו דווקא אופציה לא רעה בכלל, בייחוד אם הוא אוהב לאכול רק תות. "יהיה לי אח אריה! יהיה לי אח עם רעמה ועם כפתור באמצע הזנב! (...) ואני ארכב על הגב שלו אל הגן" מתלהב איתמר הספרותי, והאינדיאני הפרטי שלי כבר מתכנן את רכב ההסעות בדמות אחותו הקטנה שזכתה טרום-לידתה לשם החינני "אריה".

פעם שלישית גלידה?

בכל זאת היו כמה דברים שעזרו לנו לצלוח בשלום את הפעם הראשונה. נסו אצלכם בבית:

1. שננו את המנטרה: אח חדש זה לא עוול, זו מתנה. צריך רק לשכנע את הבכור שהוא רוצה את המתנה הזו (ממילא אי אפשר להחזיר אותה לחנות).
2. אל תשכחו לפנות זמן אחד-על-אחד עם הבכור. נכון שכל מה שאת רוצה זה זמן איכות עם הכרית, אבל הילד הגדול זקוק לך.
3. תנו לבכור להיות שותף ואל תרחיקו אותו מהאח החדש. זה לא שהוא יהפוך לקומנדו נני, אבל נחמד לדעת שגם לו מותר "לשחק" עם הצעצוע החדש.
4. אל תשדרו לבכור רגשי אשמה. יש להם רדארים משוכללים יותר מצבא סוריה, והם יודעים לנצל את זה.
5. תהיו קצת יותר גמישים בכללי הבית (מדלן וקליפורד יכולים לסדר לך שעת הנקה רגועה יותר), אבל בשום אופן אל תוותרו על גבולות ברורים, אחרת הצבא מהסעיף הקודם יבצע הפיכה כללית.
6. נשמו עמוק. נשימות צירים, נשימות יוגה, נשימות עם מסיכת חמצן. זה לא קל - אבל בסוף זה עובר (כשהם יוצאים מהבית ואתם משמשים רק ככספומט אנושי).

לקריאת הטור הקודם:

• "לא זכור לי שיולדים מהרגל"