כבר לא הבית של האשכנזים

גם אם לא ישיג יותר מ-20 מנדטים בבחירות לכנסת, יכול יו"ר העבודה לרשום לעצמו כבר עתה הישג פוליטי בעל משמעות היסטורית. הדבר התגלה לי בהפתעה בתהליך מחקר משעשע, שעסק במה שנקרא מיתוג פוליטי (political branding). 

כאשר מבקשים אנשי שיווק למכור מוצר כלשהו, הם מנסים להצביע על יתרונותיו היחסיים. כדי לאתר אותם, שואלים נחקרים בקבוצות מיקוד מה הם חושבים על המוצר המסוים בהשוואה לדומיו - ואז מבליטים דווקא אותם. מעולם השיווק המסחרי הושאל הרעיון גם לשיווק הפוליטי. תארו לעצמכם שאתם הולכים ברחוב עם בתים בשני צדדיו. על בית אחד כתוב משפחת העבודה, על אחר הליכוד, השלישי קדימה, הרביעי ש"ס וכך הלאה. אתם נכנסים לבית. מה אתם רואים שם? מי האנשים שנמצאים בו? איך הם לבושים וכיצד נראים? איזו מוסיקה נשמעת? אילו ריחות עולים מן המטבח? האם יש תמונות על הקירות? אילו ספרים מונחים על המדפים? איזו מכונית חונה ליד הבית? האם למשפחה יש חיית מחמד? וכו' וכו'. חברי קבוצת המיקוד מתבקשים לדבר באופן ספונטני ובמהירות את כל אשר עולה על ליבם, וכך הם חושפים את יחסם למפלגה לא בעקבות דיון שקול וניתוח רציונלי, אלא על-ידי חשיפה של פחדים ותשוקות, דימויים ותחושות, רגשות וסטריאוטיפים, אמונות תפלות ותובנות העולות ממעמקים.

רוב הנתונים שעלו מהמחקר אוששו את הסטריאוטיפים המקובלים בארץ על המפלגות: על האיחוד הלאומי נאמר שגדר גבוהה מקיפה את הבית, שמתרוצצים שם הרבה זאטוטים והנשים בהריון. יש בבית הרבה ספרים, אבל אלה הם ספרי קודש. הגברים נושאי נשק ובכלל יש שם אווירה מתוחה. לעומת זאת בבית משפחת ש"ס צוינה "אווירה חמה של משפחתיות יחד עם כבוד להורים", ועל הקיר היו תמונות של הרב כדורי. בבית של משפחת מרצ יש כלב, ולאחד הבנים יש עגיל באוזן. על השולחן בסלון היה מונח ספר שירה של דליה רביקוביץ' וברקע התנגן שיר של יהודית רביץ. אוכלים שם סושי, אבל המכונית שלהם היא "די טרנטה". ואיזה הבדל יש בין המכונית הזו לבין זו של משפחת קדימה: אס-יו-וי חדשה ונוצצת. גם מכשיר הטלוויזיה בבית קדימה נוצץ, פלסמה 42 אינץ'. בסלון עמד ריח הסיגר של אבי המשפחה, שעובד בחברה פיננסית, ועל הקאונטר במטבח ניצבה מכונת אספרסו חדשה.

הפתעת המחקר הייתה המיתוג של בית משפחת העבודה. הנחקרים נתנו תשובות שונות וסותרות כמעט על כל

מאפיין. חלק אמרו שהמכונית היא מאזדה 6, אבל אחרים ציינו פורד פיאסטה. אחת אמרה שמהרדיו בוקע קולה של שירי מימון, אבל אחר אמר שיש שם דיסק של הקונצ'רטו לכינור ופסנתר של בטהובן. הטלוויזיה הייתה פתוחה על הערוץ הראשון, אבל גם על הערוץ השני. אבל הדבר החשוב ביותר היה העניין העדתי. הנחקרים התקשו לומר אם המשפחה אשכנזית או מזרחית. משפחת העבודה מזרחית? כן, כן. הציפיות שלי לשמוע את הדימויים הממוחזרים על הקשישים והקיבוץ, על ההסתדרות וכוס התה, כל אותם סטריאוטיפים של הממסד האשכנזי הישן - נעלמו ואינם.

אי-אפשר לזלזל בתוצאות המחקר הקטן הזה. נכון, הוא לא נשען על מדגם מייצג של האוכלוסייה וכלל סטודנטים בלבד. אבל עובדה זו דווקא מחזקת את החידוש בממצאים. מתברר שצמח כבר דור פוליטי חדש, אשר אין לו זכרונות חזקים נגד הממסד האשכנזי הוותיק. זהו דור שלגביו מפלגת השלטון המובנת מאליה היא דווקא הליכוד, ורגשות נגד מפא"י זרים לו. 

ההפתעה של בגין, הסליחה של ברק

המהפך של בגין היה תוצאה של הערכות מחדש של שתי קבוצות גדולות בחברה הישראלית: צעירים ומזרחיים. בבחירות 69' על כל צעיר (או מזרחי) שהצביע ליכוד הצביעו שניים לעבודה. ב-74' על כל אחד שהצביע ליכוד הצביע אחד לעבודה. לעומת זאת, ב-77' על כל מצביע אחד לעבודה הצביעו שניים לליכוד - זו הייתה משמעות המהפך. הזהות בין מוצא עדתי להשתייכות פוליטית החריפה עוד יותר ב-81', כש-80 אחוזים מבין האשכנזים הצביעו בעד העבודה, ושיעור דומה מבין המזרחיים נתנו קולם לליכוד. הזיקה הזו נחלשה מעט במהלך הזמן, אבל דווקא הליכוד - ולא העבודה - הוא שנעשה יותר פלורליסטי. כלומר, הצביעו בעדו גם מזרחיים וגם אשכנזים. העבודה נשארה יותר חד-גונית בזהותה העדתית. מבחינה זו, הליכוד היה באמת יותר "מפלגת העם" מאשר העבודה.

אהוד ברק ידע זאת היטב. הוא גם ידע, שכל עוד לא תצליח מפלגתו לשבור את הזהות הזו שבין מוצא עדתי לבין תמיכה פוליטית - יהיה לעבודה קשה מאוד להגיע לשלטון. מסיבה זו עשה צעד דרמטי וביקש את הסליחה המפורסמת

 מן המזרחיים. זה היה מעשה בכיוון הנכון, אבל השפעתו הייתה שולית. הוא התקבל כטריק בחירות. עתה, בזכות פרץ, השתנתה התמונה. מוצאו העדתי של יו"ר העבודה, הרקע החברתי שלו, הסוגיות שהוא מעלה, רגישותו האמיתית לשכבות במצוקה - כל אלה שברו בעיני הדור הצעיר את הדימוי של מפא"י הישנה. הבית של משפחת העבודה ברחוב הווירטואלי הוא "כל ישראלי" הרבה יותר מבעבר, עד כדי כך שלא היה ברור אם היא אשכנזית או מזרחית. ואכן, בשבוע שעבר התברר בסקר דעת קהל של מכון "טלסקר", שנערך בעיירות הפיתוח, כי לראשונה מאז 1977 נהנית שם העבודה מתמיכה משמעותית (הרבה אחרי קדימה, אבל לפני הליכוד).

ההזנחה של מפלגת העבודה את העולים המזרחיים עלתה לה ב-30 שנה של נתק בינם לבינה. מאז שנות ה-90 חוזרים מנהיגי מפלגה זו על שגיאה זו, כשהם מתעלמים ממיליון העולים דוברי הרוסית. לא במקרה מראים הסקרים האחרונים כי אלה יתמכו באביגדור ליברמן, בקדימה ובליכוד, ורק בודדים ישלשלו "אמת" לקלפי. הכישרון של העבודה לחזור על שגיאות היסטוריות מדהים, אבל בזה אי-אפשר להאשים את פרץ. הוא מכהן כיו"ר תקופה קצרה מאוד, ואת שלו כבר הרוויח בגדול. גם אם בבחירות הקרובות לא תצא מפלגתו הגדולה ביותר - פרץ כבר הצליח, כנראה, להחזיר אותה לחיק הכל-ישראליות. העבודה אינה נתפשת עוד כמפלגה עדתית של האשכנזים. זהו בהחלט מהפך היסטורי.