חמארט

כשאני אספור עד שלוש אתם תתעוררו ולא תזכרו כלום. אתם תמשיכו לנסוע במאזדות, ביונדאים ובפורדים ובטויוטות שלכם - ולא תדברו יותר אף פעם, עם אף אחד, על סמארט.

זה לטובתכם, בחיי. עדיף שלא תדעו מסמארט. בכלל, עדיף שלא תיכנסו ליקום המקביל הזה של מכוניות חמודות. רק צרות מחכות לכם שם. כי ביקום המכוניות החמודות, כל מה שאתם יודעים על מכוניות לא תקף, וההפך הוא הנכון. פה לא מדברים על סל"ד, מומנט, ביצועים, אחיזת כביש, נוחות, מרחב ישיבה או בסיס גלגלים. בשום אופן לא. פה ביקום המקביל מדברים על ריפוד מגניב, שעונים מסתובבים, ידיות מקסימות, מראות איפור חמודות ודלתות מתוקות. אכן, במקרה של הסמארט אתם חודרים ללב-ליבו האפל, האמ-אמא של ההארדקור, של יקום המכוניות החמודות. אם היתה אי פעם מכונית חמודה - או כמו שקרין מגריזו (ותכף נגיע אליה שוב אז שווה לחכות) היתה אומרת, חמוג'ה - מדובר בסמארט.

לעולם לא תצטרכו לחשוב שוב על חניה

מכוניות חמוג'ות הן כאלה שאנשים ברחוב, או במכוניות ליד, מסתכלים עליהן ומחייכים. אגב, זה לא חיוך תמים. זה חיוך שאומר: "מגניב. מי המפגר שבפנים?". לכן ברמזור הם טורחים לשאול אתכם כמה עולה הדבר הזה, ולסכם שנייה לפני שהם מתעופפים משם: "אחי, בכסף הזה כבר היית מביא פורד פוקוס". ואתם לא מספיקים לענות להם ש"אחי, אם הייתי רוצה פורד פוקוס בטח גם הייתי רוצה להיות אחיך. אבל אני לא".

תעשו לי שעון שנוסע

הסמארט היא במקור רעיון חמוג' נורא של חברת השעונים סווטש, או סווץ'. לא סגור על זה. היי, הם אמרו לעצמם, אם אנחנו כבר עושים שעונים מפלסטיק בכתום זרחני - כמה מסובך יכול להיות לבנות, בערך באותו כסף, מכונית שלמה?

עקרונית, זאת תפיסה נכונה. עובדה, גם מרצדס מייצרת שעוני יד. גם בנטלי. רק שלרוב מקובל להתחיל בלעשות אוטו ואז לעבור לשעון. אולי כי בתוך האוטו לרוב כבר יש שעון, אבל בתוך השעון ברוב המקרים אין שום אוטו. בכל אופן, סווטש (או סווץ', פעם אחרונה) החליטו שקטן עליהם. סגרו שיתוף פעולה עם פולקסווגן והכל נראה מצוין. אבל אז פולקסווגן, שהיא בטח לא פראיירית, קלטה די מהר עם מי יש לה עסק - חברת שעונים זולים, לכל הרוחות! - ונמלטה מהמיזם בחריקה. ואז הגיעה מרצדס. באמת.

עכשיו, המנהלים הממש גדולים במרצדס - שממילא עסוקים מדי בבעיות קיומיות ובמחשבות על רדיאטור בחיפוי עור צבי אורגני - ידעו, איפשהו בבלוטת התריס האחורי שלהם, שהחברה היוקרתית שלהם עושה איזה קשקוש מביך עם יצרנית שעונים זולים. כששאלו אותם על זה ישירות הם הסתכלו על התקרה, שרקו לעצמם נעימה ואגנרית קלה ואמרו לך: "תראה, ציפור". ואז, במהירות, החליפו נושא. "אז תגיד", היו שואלים הגרמנים, "נראה לך שבאמת תצאו מעזה?".

"האמת", היית אומר להם, "בסוף הוא עוד יעשה את זה. בסוף נצא משם. אנחנו הרי לא יכולים להמשיך לשלוט בעם אחר לנצח. מתי אמרתם שמגישים פה ארוחת ערב?".

בסוף יצאנו מעזה. והסמארט, מדובללת וצורחת, יצאה מרחם מרצדס. ההורים החוקיים העדיפו אמנם להתנהג מהיום הראשון כהורים שכולים לכל דבר, אבל המכונית הננסית הפכה ללהיט פולשני באירופה - בעיקר משום שאפשר להחנות אותה במרחבים שהיו קטנים גם על עגלת תינוקות. זה, בעצם, העניין העיקרי עם הסמארט: בארבעה ימים תל אביביים איתה אתה נכנס להלך חשיבה טוסטוסני מובהק. פשוט מפסיק לחשוב על חניה כבעיה, כצורך, כשום דבר. אין, המילה נמחקת מהמילון המוטורי שלך.

וזה באמת לא עניין טריוויאלי. הנהג התל אביבי חושב על חניה כפי שהוא חושב על מותו שלו: יום יבוא וזה יקרה. יום יבוא ותצטרך לחנות. ולפחות מהבחינה הזאת, הסמארט היא חנינה מלאה ומסירת הודעה על חיי נצח - לעולם לא תצטרכו לחשוב שוב על חניה. במאוזן או במאונך, בשכיבה נוחה או בעמידה בחצר, הסמארט נכנסת לכל חריץ מדרכה. תמיד, בכל זמן, בכל מקום, יהיה לכם איפה לתקוע אותה. פקחים ממילא לא ימהרו להתנכל לה; היא חמודה מדי. לסמארט מוותרים כפי שמוותרים לקרין מגריזו (פעם שנייה. בקרוב שלישית. שווה לחכות); היא בלונדינית מכדי שתכעס עליה באמת, ועזוב אותך, תן לה להיות. מישהו נהנה ממנה עד הגג השקוף. תפרגן.

תביאו לי גופה של גמד

הייתי שמח להגיד לכם בכמה מזנקת הסמארט מ-0 ל-100, אבל בחייכם, בואו לא ניתמם: לטעון שהסמארט מזנקת, בכלל, מתישהו, באיזשהו הקשר, יהיה להעליב אתכם. הסמארט מתנמנמת לה לתוך תחילת תזוזה, לוקחת את הזמן שלה, מתאפרת ומכניסה בטן כמו אורלי ויינרמן לפני יציאה למסיבה. ואז היא מתחילה לנסוע, לאט, שוקלת אם בא לה בכלל או שעדיף להישאר הערב בבית. היא זוחלת מ-0 ל-100, רבותי, בפרק זמן שבו זנים אבולוציוניים קטנים נולדים. וגם נכחדים.

לגבי מרחב הפנים אומר כך: אם זאת מכונית שמתחשק להיכנס אליה, זה רק כי מתחשק לראות אם אפשר בכלל להיכנס אליה. הפלסטיק והריפוד הפנימי מגיעים בצבעים חמוג'ים; מד הסל"ד, בצורת שעון פלסטיק קטן וחמוג', ניצב על לוח השעונים ליד סתם שעון בעיצוב זהה. את שניהם אפשר לסובב ב-360 מעלות, שזה מצוין אם בא לכם להראות לילדים במעבר החצייה מה הסל"ד.

מה שמצער זה שלמרות החמידות הכללית, הסמארט - גם בגירסה פתוחת הגג המפונפנת - מותירה רושם כללי זול ומחופף מדי. הפלסטיקים, צבעוניים והכל, עושים רושם רופף וספרטני, המושבים מעט נוקשים ובלם היד מגיח מתוך חור גס בשטיח. בקיצור, ברור לך שאתה עומד לנסוע בצעצוע שמרצדס מעולם לא טרחה להיניק. מגיל אפס הוא בטח זלל רמדיה, מה שמסביר גם את הצבעוניות הזרחנית הזאת.

לסמארט גם אין תא מטען: יש לה צינוק מטען. מדובר במרווח צר וחמוג' בין גב המושבים לדלת האחורית, שבתוכו נכנסת, קומפלט, ערכת מסקרה.

מכיוון שהסמארט היא חתיכת קומדיה בעיצומו של יום חול, מכיוון שמדובר במכונית שהיא קלישאה על להיות צעיר מתחיל, מעודכן ותפרן בדרך לג'וב הרציני הראשון בעיר אירופית גדולה - הוחלט להשלים את הקלישאה ולבצע עם הסמארט את מבחן הדרכים האולטימטיבי במקרה שלה: נסיעה ל"איקאה" עם החברה. ותאמינו לי שאם במרצדס היו יודעים משהו על עיצוב, כבר היו מניחים שתי שקיות שקופות צהובות של איקאה בתא המטען כחלק מהאבזור הסטנדרטי.

תשאירו לי את האשכנזי

על כביש מספר אחת - להלן תל אביב-איקאה - אפשר לבחון את הסמארט במלואה. הדגם הסטנדרטי המופץ בארץ מגיע עם מנוע 698 סמ"ק שמוציא 61 כ"ס. יש לו שישה הילוכים קצרצרים, ובכל פעם שמד הסל"ד מראה יותר מ-3,500 הוא צועק שצריך להעלות הילוך, ומיד. בשישי המד נעצר על 3,200, והסמארט מגיעה למהירותה המרבית, בסביבות 120 קמ"ש. אולי 130 במקרה של ירידה חזקה, אובדן בלמים ומצברוח טוב.

חוץ מזה, חוששני כי למנוע ולתיבת ההילוכים של הסמארט אין שום דבר במשותף. העברת ההילוכים מתבצעת בחוסר נחת, בשיהוקים, באופן גס ומורגש מאוד, שמונע למפרע סיכוי לנסיעה חלקה. התיבה החצי-אוטומטית הזאת לא באמת מעבירה הילוך. היא פשוט מוותרת עליו, ואז מתייפחת לזכרו, יושבת שבעה, נשנקת מצער ונכנסת, באיטיות מוכת יגון, להילוך הבא.

כשהיא משייטת לבסוף באזור ה-100, רועמת כטיגריס צעצוע על שתי בטריות אצבע מתוצרת טויז אר אס, הסמארט נהנית מיציבות של טוביה צפיר. התנוחה הגבוהה יחסית עם הגלגלים הקטנים יחסית מזכירה כל הזמן שאתה נוסע, אחרי הכל, בקופסת גפרורים מתנייעת. תחושת הכאילו - כאילו מכונית, כאילו נוסעת, כאילו בעולם המבוגרים - נוכחת לכל אורך הדרך. בהתחלה זה משעשע, אחר כך מצחיק, ובסוף מתרגלים. אולי.

מה שכן, הסמארט מוכנה לנסות לשתף פעולה כשאתה מאיץ ומאתגר אותה, מול נניח איזה ג'יפ אימתני שנלחץ לאחוריה בניסיון להוכיח כי שלו יותר יקר, יותר מכוער ויותר מיותר. אז חסמתי אותו, נו מה. כשניסה לשבור ימינה, הקדמתי אותו. כן חביבי, אני האידיוט שהעלה לך את הסעיף עם הסמארט הקטנה. הג'יפ התרגז, אבל לקח לו זמן לא קצר וכמה תמרונים מרכז-ליכודניקיים כדי לעקוף אותנו. הוא היה כל מה שיכולתם לדמיין לגבי אנשים שנוסעים בג'יפ עירוני גדול - שרשראות וזקנקן ושעון זהב וג'ל בשיער והכל - ופניו אמרו "היתה לי כרגע מחשבה, אבל עבר לי ואני מרגיש יותר טוב, תודה".

בסוף הגענו לאיקאה. תפסנו שליש מקום חניה וחדרנו פנימה לגיהנום הלמבורגנות הישראלית. שתי התמוטטויות עצבים, שלושה ריבים ושתי לחמניות עם נקניקייה מאוחר יותר, היינו בחוץ. הלכתי להביא את הסמארט והעמדתי אותה, ברוורס מושלם, ליד רציף העגינה, כשקהל יום שישי עצום מסתכל עלינו מתמרנים כמו על מופע של שלום אסייג. בסוף דוממתי מנוע, יצאתי מהאוטו, ומול עשרות מבטים שננעצו בי לא נותר לי אלא לנפנף ולהשתחוות. בחיי. כולם היו מרוצים מאוד.

ההדרן - כשניסינו להשחיל את מוט הווילון הטרי שרכשנו לתוך המכונית, ומעליו את השקיות והעציץ הגמדי - משך אפילו יותר קהל. זה לקח בדיוק את הזמן שלוקח לפתור קובייה הונגרית ללא ניסיון קודם, אבל בסוף הגענו לקומפוזיציה הנכונה ויצאנו משם למה שלדעתי היה קול תשואות. בפעם הבאה נגיע עם כובע למטבעות.

תיכנסו לי מאחורה

הילוכים מקרטעים, מנוע רועש יחסית ואבזור יותר מדי מינימליסטי הופכים את הסמארט, אני מניח, לעסקה בעייתית - בעיקר עבור מרצדס. וזה חבל, כי עוד טיפה השקעה והיתה להם סוכרייה אמיתית ביד. הקונספט הבסיסי, כפי שהוכיחו המכירות הגבוהות באירופה, מדויק; כמכונית עירונית המשמשת למעשה סוג של טוסטוס אופנתי עם גג, הסמארט היא פתרון מתבקש. תמורת 50 אלף שקל גג הייתי אומר לכם לקנות אותה בהמוניה. אבל תג המחיר הישראלי מתחיל באזור ה-90 לדגם הבסיסי ביותר. סאן-רוף יקפיץ אתכם ל-120 אלף, ועוד לא דיברנו על הקבריולה או הרודסטר. מגוחך.

אבל הנה העניין: הסמארט לא מתיימרת להיות יותר מתחביב יקר, הפריס הילטון של עולם הרכב. צעצוע סקסי עשוי מפלסטיק שאפשר אולי לחלץ ממנו ביצוע אמיתי, אבל עדיף פשוט להיראות איתו בפומבי. ובקונטקסט המקומי, הסמארט היא ניצחון מתוק. ניצחון מתוק על ישראלים, על ישראליות, על הנהג הישראלי. כשאתה נוהג בסמארט, אתה יוצא בהכרזה אירונית שכמו נתקעת בגרונו המחרחר של הכביש הישראלי: בתחרות למי יש הכי קטן, אני ניצחתי. שלי הכי קטן. קטן כמו בוטן. מהבחינה הזאת, הסמארט היא סוג של ציון ברוך. יותר קטן ממך, אבל מבין שניכם רק אחד עושה את קרין מגריזו. וזה לא אתה.

הסמארט היא האנתיטזה, הסדין האדום שנמתח בפרצופו המופתע של כביש ישראלי שסוגד למכונות נהיגה אימתניות, לארבע על ארבע עם חרטום סופח חזירים, למפלצות מגוחכות של כאילו-שטח בפרופורציות איצטדיוניות. הסמארט היא ההפך. היא המכונית שהאמר צריכים לצרף כאביזר אופציונלי לכל רוכש, כדי שיוכל לנוע באמצעותה בנוחות ממקום למקום. הסמארט היא יתוש כבישים צבעוני. גם הצבע הוא סוג של שרבוב לשון מול האפור-עכבר/ שחור-מטאלי סטנדרטי שממלא את חניון מגדלי אקירוב, שרבוב שכל תכליתו לעצבן את הסביבה.

אפילו העיצוב הלא אלגנטי של הסמארט, מין קופסית מוגבהת בקווים גסים שנראית כמו מכונית מלגו, מכוון רק כדי להגיד לכל השאר "נא לכם". נא לכם, עשירים, יאפים, ניאו-ערסים, אלטע-שמעקרים ובנות זוגם מוחלקות השיער, הבטן והגיל. נא לכם, הייטקיסטים אפורים מליסינג, ברוקרים זוטרים, בנקאי מחמד ומשפחות גולדן רטריוור רעשניות. נא לכולכם - ותשכחו ממני, כי אני עשוי מחומרים אחרים, מחלומות אחרים, משאיפות אחרות, ממחשבות אחרות, ואני נוסע בסמארט. אה, כן. ואני אידיוט. שילמתי עליה 120 אלף שקל.