מפוהק, ממלכתי - ומלוכלך

השנה היא ככל הנראה 2006, אבל רק היעדרותו של אריאל שרון מן התשדירים בזמן אמת מעידה על כך. אם אמני הספינים המצולמים של כל המפלגות רוצים לקרב אליהם אפילו בוחר אחד, שיילכו להתעדכן: ראשים מדברים ומדקלמים סיסמאות כבר באמת לא עובדים על אף אחד, במיוחד כאשר רוב הראשים מוכרים עד זרא, ורק זזים מד פעם חצי בלטה ימינה או שמאלה.

אבל אולי השנה היא בכלל 1984, כי כל המועמדים, לא חשוב מאיזו מפלגה, נראים פתאום צעירים ורעננים כל כך בחסות טונות של קרם קקאו שנמרחו על הפנים, כך שלאף אחד כבר אין שומות או פלולות קטנות, כולם חפים מכתמי-גיל ומעולם לא נראו אפילו קמטוטים על פרצופיהם. מה נאים מועמדינו: אפילו שמעון פרס מעולם לא נראה כה מצודד, כה מלא מרץ, כאילו היה מקסימום בן שישים.

היום הראשון

יומם הראשון של תשדירי בחירות הוא יום החימום וההגדרות. הגדולות נלחמות על הממלכתיות, הקטנות על הנישות שהביאו אותן לאן שהביאו.

"העבודה" משדרת בעיקר אנמיה: בחירה לא נכונה ברקע לבן לראשים המדברים, זמריר של היפים מזדקנים ובתוכו המלים "אור ואהבה", והימנעות מהצנעתם של המתמודדים הכי חלביים ביקום – אופיר פינס ובוז'י הרצוג – יוצרות תחושה של עייפות שאף ברוורמן או חיימוביץ' לא יכולים לפוגג.

והכי גרוע: נאום החינוך של יולי תמיר, בלי חיוך אחד, בלי מבט אחד היישר אל הבוחר המתוסכל. עמיר פרץ אמנם אנרגטי בעליל מעל ומתחת לשפמו הסודר היטב, אבל נדמה כאילו מאחוריו צועדת עדה של מפוהקים שלהם עצמם לא ברור מדוע נגררו אל המסך. מה לעשות שדקלומי הסיסמאות של העבודה נשמעו פאתטיים, זקנים ותלושים מתמיד?

הכלכליים של ביבי, שהביא ימבה כסף למדינה, לבין אלו של אולמרט, שנטען כאן כי הוא רושש את ירושלים. טור הזכות וטור החובה משכנעים את העין גם כשאין בהם כל היגיון חשבונאי או קריטריון להשוואה. מי שיצר אותם יודע שאנחנו ממשיכים, באיוולת צרכנית תמוהה, לקנות כל מיני תכשירים לא נחוצים וחפצים בלתי יעילים שלפרסומות שלהם צמודות "הוכחות מדעיות" או "מחקרים".

פיסת הדמגוגיה הקטנה הזאת מובילה בהכרח למסקנה שאולמרט הוא איש לא אחראי שאסור לתת לו לנהל מדינה. מחר בבוקר כבר לא נזכור מדוע בדיוק, רק שהיו שם "נתונים אובייקטיביים". מחר בערב, חזקה על הליכוד שיזכירו לנו שוב.