חג החירות של פרחי הבר
בדיוק לפני 40 שנה התמלאה הארץ בפלקטים שהכריזו "אסור לקטוף אותם" והובילו את אחד המהלכים החינוכיים המצליחים ביותר במדינת ישראל. עוזי פז, מי שעמד בראש המאבק למען השמירה על הטבע ופרחי הבר, נזכר בימים ההם ובדרך אל "החוק שאומר - כאן אסור לקטוף"
"המציאות עולה על כל החלומות", אומר עוזי פז, המנכ"ל הראשון של רשות שמורות הטבע (כיום רשות הטבע והגנים), כשהוא מסתכל לאחור. לפני 40 שנה הוא ניהל את המאבק למניעת גזר דין המוות הציבורי שהוטל על חיי הכלניות והרקפות, מאבק שהסתיים בניצחון מסחרר ונחשב עד היום לאחת ההצלחות החינוכיות הגדולות בארץ.
"בשנות ה-60 היה קטיף פרחי הבר ספורט לאומי", משחזר פז, "לעם ישראל לא היו מכוניות ובילוי השבת היה יציאה לטיולים רגליים וקטיף זרי ענק. המוטו היה 'כל המרבה הרי זה משובח', וככל שמצאת
פרח יותר נדיר כך שמחת לחזור הביתה ולהראות את הזר המפואר לשכנים שדווקא לא מצאו. גרוע מזה, הפרחים נקטפו עם הפקעות כדי לשתול בעציצים.
"גם אני הייתי בין הפושעים", מודה פז. "היטב אני זוכר איך יצאנו כילדים אל שדה הנרקיסים הענק עליו בנוי היום סמינר הקיבוצים בצפון תל אביב, חצינו את הירקון בסירה, הגענו אל הביצה וביצענו את שוד הפרחים הגדול". גם מי שלא יצא לקטוף יכול היה לחזור הביתה עם פרחי שדה: "המסחר בפרחי הבר היה מפותח אז מאוד", מתאר פז, "זרי כלניות, רקפות, נרקיסים, תורמוסים וכל פרח צבעוני אחר ניתן היה למצוא על אם כל דרך".
את הלגיטימציה לקטיף נתנו הרשויות. "התפיסה הממשלתית", מזכיר פז, "דיברה על הפרחת השממה במקרה הטוב, ועל כיבוש השממה במקרה הרע. השממה הייתה כל מקום שלא היה עליו ישוב או שדה מעובד, וכמו כל אויב גם אותה צריך היה למגר ולהכחיד. אנחנו, קבוצה קטנה של אוהבי טבע, נאבקנו אז על עצם הלגיטימיות של שמירת הטבע בישראל, על הצורך במודעות בסיסית לעובדה כי יש לשמור על חלק מה'שממה' כדי שיהיה לנו איפה לטייל, אבל הגורמים המיישבים ראו בנו קוץ מיותר ותו לא".
המלחמה בעץ האורן
ראש וארשון למתנגדים לנושא שמירת הטבע היה שר החקלאות דאז, משה דיין. פז: "הוא לא הבין למה צריך לחוקק חוק השומר על ערכי טבע, במו אוזניי שמעתי אותו שואל 'מי צריך את השטויות האלה' ומודיע כי מבחינתו שמירת טבע היא עניין מיותר לחלוטין".
עזרה לחובבי הטבע הגיעה ממקום לא צפוי. יוסף וייץ, מאבותיה המייסדים של הקרן הקיימת ומנהלו הראשון של מנהל מקרקעי ישראל, תמך בדרישת הקבוצה לעגן בחוק את הנושא. "היה לנו מאבק קשה מאוד עם להט הייעור של וייץ ואנשי הקרן הקיימת", מספר פז. "עץ האורן היה אז המולך אליו השתחוו כולם ואנחנו נלחמנו כנגדו. לולא היינו מצליחים לעצור את תנופת הייעור בגבעת המורה לא היו פורחים שם היום פרחי האירוס הנצרתי וגם בגלבוע לא היינו רואים ולו אירוס אחד בודד, אלא שלזכותו של וייץ יאמר
שבישיבה המכרעת מול משה דיין הוא נתן לנו גיבוי מוחלט. בלי התמיכה שלו יתכן כי לא היו היון שמורות טבע או ערכי טבע מוגנים בישראל".
אותה ישיבה מכרעת נערכה ב-1962, ושנה אחר כך אישרה הכנסת את חוק הגנים הלאומיים ושמורות הטבע, לתוכו הוגנב בהמשך גם פרק שעסק בהגנה על ערכי טבע מוגנים כפרחי בר. פז: "התייצבנו יחד עם מנכ"ל משרד החקלאות בפני ועדת השרים לענייני חקיקה, הסברנו שיש קשר בין ערכי טבע מוגנים לחוק שמורות הטבע, שכנענו אותם, והפרק הוסף מבלי שעבר קריאה ראשונה. בחיפזון החקיקה לא שמנו לב שאין איסור מכירה של ערכי טבע מוגנים. כך נוצר מצב אבסורדי בו נאסר על המשפחה לקטוף אך היא יכולה לרכוש זר תורמוסים בכסף מלא. לשמחתנו ישב אז בכנסת ס. יזהר, שהיה עוגן חזק וחשוב מאוד בנושא שמירת הטבע. פניתי אליו וביקשתי שיסייע בתיקון בחוק. הוא נשא נאום נלהב ודיין קיבל את הצעת החוק 'כלשונה , רוחה וריחה'".
- איך נקבעה רשימת פרחי הבר המוגנים?
פז: "היינו קבוצה קטנה של אנשים ופעלנו אינטואיטיבית, ללא עבודת מטה מסודרת. החלטנו להרכיב רשימה שתהייה פשוטה וקלה להבנת הציבור. יש למשל 28 מיני סחלבים אבל לא רצינו להתחיל ללמד את הציבור להבדיל בין הנדירים לאלה שפחות, לכן הכנסנו לרשימה את כל הסחלבים. אותו דבר
קרה עם האירוסים והתורמוסים וכך המינים הפחות חשובים תפסו טרמפ. לרשימה נכנסו גם מינים נדירים שלא היו בסכנת הכחדה כמו המישויה הפעמונית, שאיש לא טרח לקטוף, אבל החלטנו כי גם היא ראויה להגנה".
מאז ועד היום ,אחת לכמה שנים, מתעדכנת הרשימה. על פי נתוני רשות הטבע והגנים היא כוללת כיום מאות ערכי טבע מוגנים, ביניהם פרחי בר ועצים שונים. העדכון האחרון, שהתקבל לאחר תהליך ארוך ומסודר של התגברות על התנגדויות (בעיקר אלה של משרד החקלאות החושש כי הרחבת הרשימה תפגע בעבודת החקלאים), קיבל את אישור הכנסת לפני כחצי שנה. את הרשימה המלאה ניתן למצוא באתר הרט"ג.
היעד הבא: לחנך העולים החדשים
באמצע שנות ה-60' שינסה רשות שמורות הטבע מותניים (בעזרת החברה להגנת הטבע, "שניגנה", כך פז, "כינור שני") בניסיון להעביר לציבור את איסור הקטיף שנחקק בכנסת. "לא הייתה אז טלוויזיה", אומר פז, "והפרסומאים הציעו את מה שהיה מקובל: סרטונים בקולנוע, מודעות בעיתונים או פתקיות על קופסאות הגפרורים. אני רציתי משהו אחר. כשראיתי בתחנת הרכבת בחיפה שני פלקטים צבעוניים שהוציאה העירייה שקראו לשמור על פרחי הכרמל ידעתי שמצאתי את הפטנט". בסיוע עיריית חיפה הוכן אותו פלקט מפורסם שהציף את הארץ כולה ."שלחנו אותו לכל מקום", מספר פז, "ממוסדות ציבור דרך סניפי דואר וקופות החולים". דגש מיוחד ניתן לבתי הספר וגני הילדים.
- מדוע הקמפיין הזה הצליח לדעתך?
פז: "מדובר בקמפיין שהוכתר בשנת החמישים למדינת ישראל כקמפיין המוצלח ביותר מאז ועד היום. אני חושב שהתשובה מתחלקת לכמה חלקים: החלק הראשון הוא הפלקט, שהיה צבעוני ויפהפה, ונעים היה לראות אותו בכל מקום. שנית, מדובר היה בפעולה פסיבית - 'לא לקטוף'. קמפיין בנושא איסוף אשפה למשל, דורש אקטיביות וזה דבר הרבה יותר קשה. כאמור, פנינו גם לילדים וזו כנראה הדרך הנכונה להעביר מסר רחב.
"היום אני מתרשם כי הציות לחוק הוא מלא והמהפך התודעתי מדהים. לא רק שלא קוטפים אלא שהפקקים בדרך לגלבוע או ליד כל גבעת כלניות או רקפות משמחים אותי מאוד".
מה שעוזי פז דווקא לא יודע ("מהבעיות הנוכחיות אני קצת מנותק") הוא כי לאחרונה נתקלים הגורמים המפקחים בתופעה של קטיף פרחי בר על ידי עולים חדשים שלא מכירים את האיסור. לצורך רענון הזיכרון הציבורי תצא הרט"ג בחודשים הקרובים בקמפיין מסיבי בנושא. "אם הקמפיין יהיה טוב כמו קודמו", אומר פז, " אני משוכנע שגם התופעה הזו תעלם".
- איך אתה רואה את הטבע הישראלי בעתיד?
פז: "אני שמח שמספר שמורות הטבע ושטחיהן הולכים וגדלים וכי שלמת הבטון והמלט נעצרה אל מול הגבולות הקשיחים. החלומות אותם חלמנו לפני 40 שנה הופכים למציאות. מאידך נוצר מצב בו הרשויות המפקחת על הנושא אוחדו לרשות אחת והרשות המאוחדת לא תמיד יודעת להבדיל בין שמורות טבע לגנים לאומיים. לאחרונה אנו רואים מגמה גורפת ההופכת כל שמורת טבע לגן לאומי שיש בו גם קיוסק ודמי כניסה, הכל במטרה למלא את הקופה. המגמה הזו מופרזת מאוד ומדאיגה. יש להבחין בין שני הפורמטים ולא להתייחס אליהם כאל אחד".
