בראיונות סוף-השבוע התבשרנו על תוכניותיו של ראש הממשלה המיועד לקבוע חד-צדדית את גבולות הקבע, ולשתף בהחלטה את מועצת יש"ע. קשה להבין את האמירה החפוזה ערב הבחירות בדבר מהלך חד-צדדי עתידי, וקשה לקבל את המעמד המיוחד לו זוכים ראשי המתנחלים, שעמדותיהם ידועות ואינן מתיישבות עם מדיניותו של אהוד אולמרט. ישנם גופים רבים אחרים, ששיתופם במהלך הדרמטי יהיה ראוי יותר - ביטחונית, חברתית, פוליטית ומוסרית, ושאפשר ודווקא הם יצביעו על דרך טובה יותר לקביעת קו הגבול העתידי.
באם יטען אולמרט כי הסיבה לנסיגה היא ביטחונית, הרי שמועצת יש"ע תזעק שכל מאחז הוא "נדבך בביטחון ישראל". אולם ראוי יהיה לשמוע דווקא לעצתה
של מערכת הביטחון, שהרי היא זו שתיאלץ להתמודד עם אלף ק"מ של קווי מגע - 759 על קו התפר והיתר על כביש אלון בבקעת הירדן, פי שלושה ויותר מהקו הירוק; עם רבע מליון פלסטינים במזרח ירושלים, שינותקו מהגדה המערבית וימשיכו בהידרדרותם הכלכלית והחברתית שתביא להחרפת מאבקם בישראל; עם ירי תלול מסלול, שהגדר אינה מספקת לו מענה ביטחוני, ואינה פותרת את הצורך גם בפעולות קרקעיות הגובות מחיר דמים כבד; ועם התחזקות החמאס בהיעדר חלופה הסכמית. האחרון, אגב, יוכל ליהנות משני העולמות: גם להציג שוב לציבור הפלסטיני נסיגה ישראלית ללא כל שינוי בעמדתו, תוך ריסוק כל אופוזיציה של הפתח, וגם להכריז על המשך המאבק בישראל המתבצרת במרחב התפר.
באם הסיבה לנסיגה היא כלכלית, הרי שמועצת יש"ע תטען שערכם של חבלי מולדת לא נמדד בכסף. אולם ראוי יהיה לדבר עם הקהילה הבינלאומית, שחלקים ממנה לא יסירו את החרם על מוצרים שיגיעו מ"גושי ההתיישבות", ורק ביכולתה לממן כל מהלך משמעותי עתידי ליישוב הסכסוך. כיצד בכוונתו של אולמרט לפנות 70 אלף מתנחלים המתגוררים מחוץ לגדר שלא בהסכם? הרי על-פי המודל הכושל של הפינוי מעזה, יידרשו עשרות מיליארדים לפיצויים למתפנים ומיליארדים נוספים להיערכות הצבאית החדשה. מהיכן יגיעו כל המיליארדים ואלו הנוספים, שיידרשו ל"עיבוי הגושים"?
באם הסיבה למהלך החד-צדדי היא חברתית, הרי שמועצת יש"ע תטען כי בניה הם החלוצים הציוניים ההולכים לפני המחנה, ואוטוטו החלום הציוני מתגשם. אולם ראוי יותר יהיה לדבר על מימוש החלום הציוני בשטחים, שעלה עד כה 175 מיליארד שקלים, עם מערכת החינוך הכושלת בשל היעדר תקציב; עם החולים הגוססים באין תרופות; עם הגמלאים החיים מתחת לקו העוני בגלל הקיצוץ בקיצבאות; עם בני עיירות הפיתוח המשוועות להשקעות; עם רבע מיליון המובטלים ועוד ועוד.
באם הסיבה לנסיגה היא פוליטית, אזי ראוי לקיים את הדיאלוג בכנסת ישראל, בה יישבו גם נציגהם של המתנחלים והמאמינים בדרכם. אלו יתנגדו לכל נסיגה, בהסכם או באופן חד-צדדי, כפי שעשו בהסכם השלום עם מצרים ובהסכמי אוסלו. אך הם יישבו שם בהתאם להחלטתו של ציבור הבוחרים - ויהיו מחוייבים לקבל את דין הבוחר. כל תירוצי משאל העם לא יוכלו שוב לשמש את סירובם להכיר בעליונות המוסדות הנבחרים, ואפילו התקבלה החלטה בדבר עזיבת חבלי מולדת.
באם הסיבה היא מוסרית, הרי שמועצת יש"ע תטען כי כל פינוי של חבלי מולדת הוא הפרה של ההבטחה האלוקית על-ידי השלטונות הזמניים. ראשיה אינם מתמודדים עם "נוער הגבעות" ו"הגרעין הקשה", וממילא אין ביכולתם למנוע את אלימותם כלפי פלסטינים ולובשי המדים ואת דריסת שלטון החוק מצדם. ראוי יותר לדבר עם הורי החיילים השומרים על המאחזים, או עם הורי השוטרים, הסופגים מדי יום עלבונות, איומים ואף אלימות פיזית בחברון וברחבי הארץ. אלו גם אלו יאמרו שאחרי המחירים המוסריים שהחברה הישראלית שילמה, אין זה ראוי לוותר על מיצוי הסיכוי להסכם.
אך מעל הכל, נדמה כי ממלא-המקום שכח "להתייעץ" את הפלסטינים. הם שבחרו חמאס מבקשים עדיין, לפי כל הסקרים, להגיע להסדר קבע. אל לממשלת ישראל להסיר בטרם עת את האפשרות הזאת מעל סדר היום מול אש"ף בראשות אבו-מאזן. ללא אלטרנטיבה מדינית ראויה, ימשיך הציבור הפלסטיני לתמוך במי שמציג בפניו דרך אפקטיבית לסיום הנוכחות הישראלית בשטחים.
אלוף-משנה (מיל') שאול אריאלי, חבר המועצה לשלום ולביטחון
