שתף קטע נבחר
צילום: גבי מנשה

אלימות בגן: גם ההורים אשמים

"בוקר טיפוסי בחצר הגן הוא זמן של שחרור יצרים ופריקת מתחים. שם גם נוח יותר לרוץ, לדחוף, להפיל, לשחרר אגרוף, להגיד מילים שאסור". אז איך בכל זאת מונעים אלימות בגן? ולמה יש לדני ליבוביץ' תחושה שההורים לא באמת מעוניינים לסייע לצוות הגן לפתור את הבעיות?

דודו התעצבן שמעיין לקחה את הבובה שהוא אוהב, ומהר מאוד היא מצאה את עצמה עם "שעון" על היד שיצרו שיניו. מעיין צווחה מכאב ודודו הורחק מהמקום וישב לידי. "אתה לא יכול לשחק בחצר כשאתה מכאיב בצורה כזו", הסברתי לו. דודו לא הבין על מה המהומה, "עשיתי את זה כי היא עצבנה אותי", חזר ואמר. "אתה יודע שכשאתה כעוס או מאוכזב אתה צריך לדבר במילים, ושאסור להכאיב לילד אחר בגן", המשכתי. מבחינתי, דודו יהיה מעכשיו תחת זכוכית מגדלת, וכל אירוע חריג שיהיה מעורב בו יטופל במהירות, וגם הוריו יוכנסו לתמונה.

 

לך תסביר להורים של מעיין שדודו לא ממש רואה את הוריו, שהם מנהלים עסק ומנסים בזמן שנשאר להם לגדל את דור העתיד. הרי גם ההורים של מעיין עסוקים מאוד, ובכלל, זו בוודאי לא הסיבה היחידה להתנהגות של דודו בגן.

 

"הלוואי שהיה לנו זמן לטפל בבעיות"

 

אין יום שילד לא מחטיף לילד אחר כי "לקחו לו", "אמרו לו" או פלשו למרחב המחייה שלו. אנחנו חיים את זה, אבל לא משלימים עם זה, ועושים מאמצים רבים כדי להבהיר נחרצות שהרמת יד על ילד לא באה בחשבון. אנחנו לא משתמשים במילה "עונש", אלא מרגיעים את הילד ולא מאפשרים לו להישאר במקום האירוע כשהילדים עדיין נסערים.

 

אני שומע מלא מעט הורים שהם עסוקים, עייפים ובעיקר מכבים שריפות ומקטרים: "הלוואי שהיה לנו זמן לטפל בבעיות".

זמן לטפל בבעיות? בואו נודה שהסמכותיות מצד המבוגר, הורה ואיש חינוך כאחד אבדה לנו.

 

בואו נודה שאנו ההורים מתקשים להתעמת עם ילדינו או לעמוד מולם כשאנו מציבים קו ברור ועקבי. במעט הזמן שנותר לנו עם הילד אנחנו מעדיפים לפצות אותו על העדרויותינו או על כך שאיחרנו היום לגן או שבמקום ללכת לג'מבורי הם צריכים לבוא איתנו למשרד רק לעוד שעה שעתיים, שם כבר יתנו להם דף חלק וטושים ואחד העובדים אפילו ישלוף סוכריית חירום ויציל את המצב.

 

הריצה האינסופית שלנו לניקוי המצפון החבול עושה את שלה, והילדים מרוויחים מזה רק בטווח המיידי. ילד צריך לדעת מה אסור ומה מותר ולקבל חלופות רבות ככל האפשר לאיסורים ולמצבים הקשים שבהם הוא נתקל. הוא צריך חיזוקים, לא הורה עם רגשי נחיתות, שיחות אמיתיות ונחושות ולא מילים מפוחדות. ילד צריך גבולות ברורים וסמכותיות, גם אם זה קשה, אפילו קשה מאוד ואין לנו כרגע את הזמן והאנרגיות.

 

איפה עובר הגבול הדק

 

בוקר טיפוסי בחצר הגן הוא זמן של שחרור יצרים ופריקת מתחים. שם גם נוח יותר לרוץ, להשתולל, לדחוף, להפיל, לשחרר אגרוף, לזרוק משהו על מישהו, להגיד מילים שאסור להגיד בגן - הכל. "אין ילדים רעים, יש תנאים רעים", אמר יאנוש קורצ'אק. חשוב וחיוני לפרוק מתחים, אבל יש לדעת איפה עובר הגבול הדק, שכאמור נחצה מהר מאוד כשמדובר על ילד בן 4.

 

שי, למשל, שנוהג להעיף חפצים לכל כיוון בגן, זרק לפני כמה ימים סיר לכיוונו של נועם. הסיר, שטרם רכש לעצמו יכולת ניווט, נחת על ראשו של נועם וליבי החסיר פעימה. אלא ששי כבר חשב על הצעד הבא, ומיד שאל את נועם אם הוא מתכוון להזמין אותו אליו הביתה היום אחר הצהריים. נועם, שעוד לא הספיק לספור את הכוכבים שראה ולבכות, מיהר לסרב, ואפילו הוסיף: "אני לא חבר שלך יותר ואני לא אתן לך שום עוגה וממתקים".

 

שי התחיל לבכות בקולי קולות, לא בגלל שחשש למצבו הנוירולוגי של נועם אלא מכך שבמו ידיו הרס הזדמנות לבקר בבית החדש של נועם. בסופה של הפרשה נועם חש בטוב ושי אכל הרבה עוגות וממתקים בביתו של נועם. 

 

נחוץ שיתוף פעולה עם ההורים

 

המסגרת החינוכית דורשת מהילד שליטה על דחפיו הטבעיים. מאחר שהגבולות אינם ברורים לו די צורכם עדיין ויכולת השליטה העצמית שלו קטנה, הוא זקוק לעזרה ממבוגר. עזרה זו מושגת באמצעות חוקים וכללים שכופה עליו המסגרת ואכיפתם. 

 

אבל לא קל למסגרת לאכוף את החוקים. לא פעם כשאני מסביר לילד שאלימות היא לא פתרון, אני שומע ממנו ש"אמא מרשה לי להחזיר". ובנוסף לכך שהורים מעודדים את ילדיהם לאלימות, הם גם נחשפים לתכנים אלימים מצד אחים בוגרים או אחים של חברים מהגן, למשחקים אלימים, לסרטים אלימים ולשפה שהאחים הבוגרים משתמשים בה.

 

זה לא שניתן לגדל את ילדינו בסביבה סטרילית, ואין גם צורך בכך. האלימות מבטאת את מצוקתם של הילדים ומוגשת לנו כתמרור אזהרה, כשיקוף למצבם הנפשי, אבל היא דורשת שיתוף פעולה בין צוות הגן להורי הילד.

 

אני תמיד מרגיש שאסור לפחד מכניסה לעולמו של הילד, אל הקשיים והשתיקות, לדבר איתו, להקשיב לו, ולהקנות תחושת ביטחון שאנחנו איתו תמיד, בכל מצב. אלא שאם לא יהיה המשך בבית לסדרת הפעולות שאנו נוקטים בגן, מחר בבוקר שוב ניכנס לאותו הסיפור ונשמע את אותה התשובה: "אמא מרשה לי להחזיר".

 

לטורים הקודמים של דני ליבוביץ':

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
צילום: ויז'ואל/פוטוס
ילד צריך גבולות, גם אם זה קשה
צילום: ויז'ואל/פוטוס
מומלצים