שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    צילום: אימג' בנק
    יהלומים לנצח
    אמת? חובה? שקר? צער? תעזבו את עפר שלח משטויות. חבר'ה שבאמת הולכים איתך באש ובמים הם הדבר הכי יקר - אבל גם הכי נדיר - בעולם

    במיטה, כשבני ישן לצידי ובועט בי מדי פעם - חצי מהגנים שלו הם של אמו, ולכן יש לפחות 50 אחוז סיכוי שזה בכוונה - אני קורא את ארנסט המינגווי. לא, לא נפלתם לתוך שיר של מאיר אריאל ולא תירגם את זה יפה אהרון אמיר. הספר הזה נקרא, בתרגום מכוער שלי, "נכון באור ראשון", והוא מעין יומן בדיוני של המינגווי על שנתו האחרונה באפריקה. הוא האחרון באסופה ההולכת וגובהת של ספרים שהוציא המינגווי אחרי מותו, כשהצאצאים שלו הבינו שפתקי מכולת ישנים ונייר טואלט משומש בכתב ידו של אביהם טובים כדי לשלם את המשכנתא.

     

    הספר יצא לאור ב-1999, כמעט 40 שנה אחרי שהמינגווי פוצץ לעצמו את הראש בכדור מרובה ציד. החדשות הטובות, אם כך, הן שאדם יכול להמשיך ולהיות סופר פורה ארבעה עשורים אחרי מותו; החדשות הפחות טובות הן שרק מעטים נהיים סופרים יותר טובים אחרי המוות. "נכון באור ראשון" הוא ספר לא טוב, גם באור הסלחני של השקיעה, ואם זה נשמע לכם משפט גרוע - חכו עד שתקראו אותו.

     

    המינגווי מעולם לא היה סופר גדול באמת. הוא היה אדם טראגי ומרתק, בין השאר ואולי בעיקר מפני שידע שהוא לא סופר גדול באמת. אבל חלק לא קטן מהכתיבה שלו, כמו שכתב עליו פעם מבקר מרושע במיוחד, הוא "כמו פאה מלאכותית של שיער חזה". מצד שני, מי זוכר את המבקר - ומי לא זוכר את המינגווי. ומצד שלישי יש לנו את "הזקן והים". מה יכול אדם לבקש יותר מלכתוב ספר אחד טהור באמת.

     

    לרוע מזלו של ארנסט (שם שהוא תיעב; כולם קראו לו "פאפא", ולמי שהעז לנקוב בשם מתעודת הלידה הוא קרע את התחת), הוא חי במאה ה-20. וכך הפך לאייקון, כזה שנשבעים בשמו אנשים שלא ממש מבחינים בין שיער חזה אמיתי למלאכותי. ועכשיו, בעודי מהרהר בכל זה, הבן שלי בועט בי. שזה סימן שצריך לעשות שני דברים: להפוך את מגילת זכויות הילד עם הכריכה למעלה ולהביא לו אחת שהיתה מקצרת את החיים של יצחק קדמן בעשור שלם - ולהתחיל לדבר על מה שלשמו התכנסנו פה.

     


    בספר שלי זה יותר טוב מלהרוג אריה בירייה אחת מ-300 מטר (צילום: צילום: דלית שחם)

     

    אז למה אני מציק לכם עם המינגווי? כי איתרע מזלכם ודווקא אותו לקחתי איתי - יחד עם הילד, ו-ל' והילד שלו, ועוד ספר שעוד נגיע אליו - במטוס העמוס לקוחות מרוצים של "סקידיל", שעשה את דרכו המיטלטלת לעבר ורונה ומשם לדולומיטים. וחוץ מזה כי "נכון באור אחרון", כמו כל ספר שהפאפא כתב, עוסק בדרך הנכונה לגבר לחיות.

     

    הזקן והדם

     

    כמעט הכל אצל המינגווי, כולל הספרים שהוציא אחרי שמת, עוסק במילוי של קודים פיזיים - כך נדוג, כך נצוד, כך נכתוב - ומילוליים. כשהוא כותב על עצמו, מתוך תיבת הפאות המלאה בתלתלי ציצי מלאכותיים, זה נראה כמעט נלעג: הנה אני הורג אריה בירייה אחת, ממרחק שכמעט לא רואים בעיניים. הנה אני מזיין כושית שקוראים לה דבה (נשבע לכם), ואחר כך מביא באשתי החוקית שלוש פעמים בלילה. הנה אני מדבר אפריקנית עם הכושים וספרדית עם לוחמי השוורים. אני, שהייתי במקומות שאתם לא הייתם והרגתי חיות שאתם לא יודעים אפילו את שמותיהן ותקעתי את הנשים שאתם עושים עליהן ביד. אני פאפא המינגווי, שעשיתי את כל זה - וזה הכי חשוב, זה בעצם הדבר היחיד - כמו שגבר צריך לעשות לפי ספר הקודים, שהעותק היחיד שלו נמצא אצלי בכיס (אם כי מרלן דיטריך חושבת שאני סתם שמח לראות אותה).

     

    והשורה של החבר'ה, הסכיתו ושמעו, לא כתובה בספר הזה. יש בו חברים, שלכולם יש שיער אמיתי לגמרי על החזה, והם שחורים ולבנים ושלוקים בשמש; כמה מהם אפילו נשים (אבל אף אחד לא הומו, רחמנא ליצלן). הם נכנסים לחייו ויוצאים מהם, כל אחד בעיתו ובתפקידו. אבל אין חבר'ה. כשהיה ילד, שום חברים שעומדים ביחד וקשה להבדיל ביניהם לא שרקו לו לרדת ולשחק בייסבול בשכונה. גם אלה שהמינגווי שתה איתם לא היו בעיניו חבורה אלא אחד אחד, לפחות מהמקום הגבוה מאוד שבו ראה אותם. "ניסיתי לחבב אותו, אבל כנראה לא ניסיתי מספיק", הוא כותב על מישהו ב"נכון באור אחרון". "כנראה שהייתי זקן מכדי לחבב אנשים גם כשניסיתי".

     

    אתה קורא את זה וחושב אם חבר'ה הם באמת משהו טבעי, משהו שכל גבר חייב שיהיה לו - ואם אין, אז משהו חסר. האם נולדנו להיות מונוגמיים סדרתיים ביחסי החברות שלנו, קשורים לחבר אחד ועוד אחד, או שבאמת יש משהו בחבורה שנמצאת יחד שהוא גדול יותר מסכום חלקיו? האם יש בכלל חבר'ה מעבר לגיל 21, אחרי שצלחנו את הרחוב והצבא?

     

    הספר השני שאני קורא הוא "אחים בדם". הוא מספר על פלוגה אמריקאית אחת שנלחמה כל הדרך מנורמנדי ועד קן הנשרים של היטלר. אנשים פשוטים, שלפני ואחרי הצבא לא עשו שום דבר מיוחד, ומעט מאוד חיבר ביניהם במונחים של רקע, עניין בחיים או כל שאר הדברים שגורמים לבני אדם לחבב אחד את השני. בגלל שהיטלר עלה לשלטון, במדינה שרבים מהם לא ידעו איפה היא על הגלובוס, הם מצאו את עצמם במשך כמעט שלוש שנים, מתחילת האימונים ועד ליום שבו נגמרה המלחמה, בתוך סיר הלחץ הגדול ביותר שיכול בן אדם לחוות.

     

    הם נלחמו אחד ליד השני, סיכנו את חייהם כדי לגרור אחד את השני מתוך האש ונענו לקריאה לעזרה או להסתערות יחד. תחושת האחווה, כפי שיגיד לכם כל פסיכולוג מתחיל או מ"כ מנוסה, היא זאת שהניעה אותם לשרוד בקור ולא לערוק מול האש - הרבה יותר מפטריוטיזם, אמונה בצדקת הדרך או רצון להביס את החיה הנאצית. הם, בקלישאה הכי עתיקה והכי נכונה, נלחמו בשביל החבר'ה. אבל בסוף, כשהספר מתאר מה קרה לכל אחד מהם בשנים שאחר כך, מתברר לך - שלא במפתיע, כי למרות שאף אחד מאיתנו לא היה במלחמת העולם השנייה אנחנו יודעים משהו על חבר'ה מהצבא - שהקשר ביניהם לא ממש החזיק מעמד בימים שאחרי המלחמה. כל אחד אומר שלעולם לא יהיה קשור לקבוצה של אנשים כמו לפלוגה ההיא, אבל רק מעטים יודעים להגיד איפה אפילו החבר הכי טוב שלהם מאז גר. כל אחד אומר שהוא אוהב את החבר'ה הכי בעולם, אבל החבר'ה הם משהו מופשט, הרבה יותר געגוע מממשות.

     

    אני חושב על החבר'ה שלי, מהעממי ומהתיכון ומהצופים ומהסדיר והמילואים. את חלקם אולי ראיתי מאז אבל אני לא זוכר אותם בכלל, ואת חלקם לא ראיתי 30 שנה ויותר - אבל אני מזהה אותם יותר מהר מאנשים שראיתי אתמול. בתור אדם שמופיע בטלוויזיה (זאת אומרת, שכל אחד מרגיש זכות לעצור אותו ברחוב ולשאול מה יהיה עם מכבי), בערך פעמיים ביום מישהו פונה אלי ואין לי מושג מיהו. בתור אדם שמפורסם ולא בצדק בזיכרון שלו, אף אחד לא יאמין לי שאני פשוט לא זוכר. אבל שימו לי מישהו מהפלוגה, ודרך הכרס והקרחת ואלף הקווים שחרצו הזמן והחיים בפניו אני מזהה אותו ברגע. זה אומר שהוא יותר חשוב לי? זה אומר שהחבר'ה הם באמת ממשות, ולא קריקטורה-שלא-מחזיקה-מים של "רעות", כולל השיר ההוא של ימי הזיכרון והקלישאות המחרידות על "אהבה מקודשת בדם"? אני לא יודע.

     

    ושקע השמש

     

    אפריקנים, כותב המינגווי, לא אמורים להרגיש רע בגלל עניין כלשהו: בשפה שלהם אין "אני מצטער". הוא מתכוון, כמובן, לזה שאנשים אמיתיים חיים את חייהם בלי להסתכל אחורה ובלי לבכות על החמצות, כולל הפנדל ההוא ששיפשף את המשקוף וההיא שהיתה נותנת אם רק היינו מביאים לה פרח. ויש מעט דברים שאנחנו מצטערים עליהם בחיים יותר מאשר על זה שהחבר'ה בורחים לנו בין הידיים.

     

    יותר מדי סידורים, יותר מדי הסעות לילדים, יותר מדי חובות מפוזרים בין העבודה למשפחה - ופתאום עברו שלוש שנים, ואחר כך 13, וכבר אין לך מושג איפה הם ומה הם עושים. נשים, בשלב הזה, מסתכלות עליך מהצד ושואלות אותך מה בעצם עושה אתכם בכלל לחבר'ה. מה יש לכם אם אתם לא מדברים כל יום, לא משתפים, לא יודעים אחד על השני את הדברים הכי פשוטים. הן לא מבינות שהחבר'ה הם מקום שבו הזמן עומד מלכת ולאינפורמציה אין חשיבות. הזמן הוא לעולם הזמן שבו הייתם יחד, האהבה לא זקוקה לחיזוק מזויף של מידע: אני לא צריך להגיד לעצמי שהאיש הזה חשוב לי כי אני מסוגל לספר לו דברים אינטימיים והדברים האינטימיים שלו באמת מעניינים אותי. רובנו מנהלים מה שנהוג לקרוא "שיחות נפש" עם אנשים שהם לא ממש חברים; לרובנו אין בעיה לתת אינפורמציה על קשיים ובעיות ורגשות כמעט לפי דרישה. זה עוד לא עושה חברות, ובטח לא חבר'ה.

     

    לאורך "נכון באור ראשון" מתחבט המינגווי עם משפט של סקוט פיצג'רלד, שכתב ש"בשעה האפלה של הנפש, השעה היא תמיד שלוש לפנות בוקר". המינגווי חיבב את פיצג'רלד אבל חשב שהוא רך, שאשתו המשוגעת שולטת בו, שהוא לא ממש גבר (בקטע ידוע מתוך "חגיגה נעה" הוא מתאר איך עזר לפיצג'רלד למדוד לעצמו את הזין, כי הלה היה משוכנע שהכלי קטן מדי). כאן הוא מסכם את קריאת הגבר למשפט הנערי ההוא, שכתוב הרבה יותר יפה ממה שהוא באמת אומר: "אף אדם הוא לא באמת לבד", כותב פאפא, "והשעות האפלות-כביכול של הנפש שבהן השעה היא תמיד שלוש לפנות בוקר, הן השעות הכי טובות של האדם אם הוא לא אלכוהוליסט ואינו מפחד ממה שיביא איתו היום". אף אחד לא באמת לבד, אף אחד לא באמת צריך את החבר'ה - וכל אחד צריך להתמודד עם אובדנם בחייו.

     

    או עם זה שהם מתחלפים. במקרה שלי, בגיל שהפכתי פתאום מהאיש הכי צעיר בכל חדר שנכנסתי אליו לאיש הכי מבוגר - זה תמיד קורה במכה אחת ואתה אף פעם לא מבין לאן נעלם גיל הביניים - רבים מהחבר'ה שלי התחילו להתחלף. זה תהליך די מכאיב וקצת מפחיד אם אתה לא אפריקני, שבשפה שלו אין "אני מצטער", או המינגווי שלא מפחד מכלום. זאת פרידה, שהיא תמיד מוות קטן.

     

    אבל הזמן מביא איתו חבר'ה חדשים. "בלייזר", ולא רק בשבילנו שמתכנסים כאן מדי חודש באמתלה של עבודה, הוא חבר'ה; את ל', שחוטף בחדר השני בעיטות מהילד שלו, לא הכרתי לפני עשר שנים. בסוף, מי שנשאר איתך נשאר. וזה לא מעיד עליו ועליך ועל יכולתכם לנאמנות ואכפתיות וחברות, אלא בעיקר על מזל ונסיבות.

     

    "את הילדים אני חייב", כתב יאיר גרבוז בספר נפלא בשם "בדרך לקולנוע", שהיה מונח אצלי בשירותים לפני הרבה שנים והרבה חבר'ה. את הילדים אנחנו חייבים, את ההורים והעבודה ושאר הדברים שאנחנו אוספים בחיים האלה. את החבר'ה לא. וזה מה שעושה אותם כל כך יקרים: הידיעה שבסוף משהו הסתדר לנו טוב, שהמזל והנסיבות עבדו לטובתנו במקרה הזה כדי להשאיר לנו משהו אחד כמו שהיה. אני לא יודע מה המינגווי היה אומר, אבל בספר שלי זה יותר טוב מלהרוג אריה בירייה אחת מ-300 מטר.

     

    ומה תומר קמרלינג חושב על החבר'ה?

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    כל התגובות לכתבה "יהלומים לנצח"
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: אביר סולטן, דובר צה"ל
    שימו לי מישהו מהפלוגה, ודרך הכרס והקרחת אני מזהה אותו ברגע
    צילום: אביר סולטן, דובר צה"ל
    הישיבון
    מומלצים