לגלות מחדש את ההנאה מעולם הלבד
כשהייתי ילד, אמא תמיד נלחצה מהעובדה שהיה לי עולם משלי. יכולתי לשבת שעות בחדר ולשחק, לשמוע מוזיקה, להקליט שירים מהרדיו על קלטות ולעצב להן עטיפות. לפעמים היא היתה מציעה לי תמורה כספית בעד יציאה שלי לחבר או למסיבת כיתה. העולם שלי לבד היה מספיק לי. היום זה הפוך לגמרי, עולם ה"לבד" נראה לי הכי עצוב שיכול להיות
"פעם כל החברים שלי היו כמוך וכמו יריב", אמרתי לדיויד שהגיע לחופשה בארץ. "הרגשתי שבאמת אכפת להם ממני, ושהם יעשו ה-כל בשבילי, ממש כמו שאני הייתי עושה הכל בשבילם. ידענו הכל אחד על השני. היום אני מרגיש שזה ממש לא ככה. נהייתה לנו 'חברות אירופית' כזאת, עם גבולות מאוד צרים וברורים. אף אחד לא נכנס לטריטוריה האישית מדי של השני".
"אז מה בעצם קרה לך?" שאל דיויד, "איך זה יכול להיות? מה השתנה?"
"אני מניח שאני פחות מאמין שלאנשים באמת אכפת. אבל באמת. אולי אסף אשם בזה - ברגע שהוא לקח את האהבה שלו ועזב, הכל התמוטט".
"או שאולי בגלל האמונה שלך שלאנשים לא אכפת - זה בעצם מה שאתה מקבל", נתן לי דיויד נקודה למחשבה.לא נעים לי להודות, אבל לפעמים בסתר ליבי אני מקווה שדיויד ייפרד מבעלו הגרמני ויחזור לגור בארץ. עוד לא ממש יצא לנו לחיות בעיר הגדולה כאנשים בוגרים. הוא עזב כשהיינו ילדים, וגם ממרחק 5,000 ק"מ הוא עדיין נחשב אצלי במעגל המצומצם של החברים הכי טובים. קורה שאני מפנטז מה היה יכול לקרות אם הם היו נפרדים ודיויד היה חותם עלי, אז הייתי עובר לגור בגרמניה, כבן זוגו. מעניין איך החיים שלי היו נראים. זה אמנם אגואיסטי להחריד, אבל בכל זאת עומדת מנגד העובדה שאני באמת רוצה שיהיה לו טוב.
בשיחה הלילית עם קובי, חששתי לדבר איתו על המוגבלות שאני מרגיש עם החברים שלי, אולי ייעלב. בסוף, אולי מפני שאני לא יכול לשמור דברים בבטן, הגענו לזה בכל זאת. והוא אכן נעלב.
"לא שמת לב שאנחנו פחות מדברים? זה לא חזר להיות מה שזה היה פעם", אמרתי לו.
"אבל זה לא צריך לחזור להיות מה שזה היה פעם", הוא פתאום נשמע כמוני, "פעם זה לא היה כל כך טוב. בכל מקרה אני לא מבין למה אתה מרגיש ככה. יש המון אנשים שאוהבים אותך מאוד".
"הגיע הזמן שתמלא לך את החיים בעוד דברים, מיכאל"
"אולי דיויד הציב סטנדרטים חדשים לחברות אצלי, ולפעמים נדמה לי שהוא עושה מעל ומעבר בשביל לעזור לי, ואני מרגיש שהוא באמת אוהב אותי - ומהאחרים אני לא מרגיש את זה", אמרתי.
"אני חושב שהגיע הזמן שתמלא לך את החיים בעוד דברים, מיכאל" (הוא קורא לי בשמי המלא תמיד כשהוא מנסה להישמע סמכותי) "כשתראה את העולם ממבט פחות מתוסכל, אולי גם זה ייראה לך אחרת".
כמו מדען שהולך לפצח את קוד החיים האנושיים, שוב הרגשתי שחסר רק ה"סוויץ'" הזה במוח כדי לתקן את כל מה שנראה לי מעוות ומדכא אותי בחיים האלה. אין ספק שקובי צודק. ייתכן שנקודת המבט שלי על האנשים ועל החברים שלי אינה תואמת את הרגשות של החברים שלי כלפיי. לפעמים אני מתאכזב מאנשים שכביכול לא נמצאים שם בשבילי, אבל כשהחיים שלי יותר רבגוניים ואני עסוק יותר - אני לא ממש שם לב לזה. אז אולי במקום לשנות חברים עד שאמצא את אלה שיאהבו אותי יותר משהם אוהבים את עצמם, אני פשוט אשנה את עצמי ואוסיף עוד גוונים.
כשהייתי ילד, אמא שלי תמיד נלחצה מהעובדה שהיה לי עולם משלי. יכולתי לשבת שעות בחדר שלי ולשחק עם עצמי, לשמוע מוזיקה, להקליט שירים מהרדיו על קלטות ולעצב להן עטיפות. היא היתה מתעצבנת שאני מתעסק כל היום בשטויות ולא יוצא לשחק עם חברים. לפעמים היא היתה מציעה לי תמורה כספית בעד יציאה שלי לחבר או למסיבת כיתה, ואני הייתי לוקח את ההצעה - בעיקר על מנת שיהיה לי כסף לקנות עוד קלטות כדי להקליט עליהן ולעצב אותן. העולם שלי לבד היה מספיק לי.
היום זה הפוך לגמרי, אני מפחד להיות לבד. אני כל הזמן מוכרח אנשים איתי, אם לא פיזית, אז טלפונית. כשאני נמצא לבד אני בדרך כלל בורח לעיסוקים כמו נקיון בית, או כביסה. קשה לי לבנות עולם של "לבד", מבחינתי כי זה נראה לי כמו הדבר הכי עצוב שיכול לקרות. הפחד להיות לבד הוא בעצם הפחד השני הכי גדול שלי - אחרי הפחד מהמוות. באיזשהו מקום הפחדים האלה מאוד נושקים זה לזה. אולי בגלל זה אני כל כך כועס על החברים שלי. שלא תמיד הם עושים הכל כדי "להציל" אותי מהלבד (כמו להציל מהמוות).
פתאום הבנתי שאולי פיספסתי בדיוק את המטרה שלשמה עברתי לגור לבד - ללמוד להרגיש נוח עם הלבד, אחרי הפרידה מאסף. כל מה שהייתי צריך בעצם זה להרגיש נוח עם עצמי כשאני לבד, ולא לפחד. רק אז יתחילו חלקי הפאזל להסתדר.
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
