הכל בגלל נערת החלומות שלי

הכל בגלל פמלה מקלפלין, נערת החלומות האולטימטיבית שלי. פיזית היא דומה לג'סיקה רביט, אבל שלא תבינו לא נכון, היא פשוט כלואה בגוף הזה. היא בעצם רוצה להיות עקרת בית למופת ולדאוג לבעלה ולילדים, ומעבר לכך, היא למעשה בזה לכל אותן נשים שהולכות למכוני כושר ומבלות שעות מדי שבוע במספרה כדי להראות כמוה. מה לעשות שאצלה זה פשוט טבעי. תמיד יש לה את כל הזמן שבעולם לבעלה ולילדיה, היא תמיד מבינה ואמהית, מרגיעה כשצריך, מלטפת ואוהבת, ומעל לכל - תמיד שם כשצריך אותה.

בנוסף להיותה עקרת בית למופת, נערת חלומותיי היא גם אחת מהמתמטיקאיות המבטיחות בעולם בתחום הטופולוגיה, והעבודה האחרונה שלה על תיאוריית המיתרים פרצה מרחבים חדשים במחקר תורת הקוונטים. היא מרוויחה משכורת חודשית בת שש ספרות בדולרים, וגם אם כסף לא ממש מעניין אותה, היא כנראה תיענה בחיוב לחברה החדשה, שהציעה לשכור את שירותיה תמורת משכורת כפולה.

אהה, והיא גם נראית נפלא כשהיא קמה בבוקר

בנוסף להיותה דוגמנית-על פוטנציאלית, עקרת בית למופת ואשת קריירה מזהירה, היא גם אחת מהמתנדבות המסורות ביותר בקהילה שלה. תמיד יש לה זמן לעזור לשכנים ולאנשים הנזקקים בסביבתה, והיא מארגנת באופן קבוע נשפי צדקה לגיוס תרומות.

בנוסף להיותה עקרת בית-קרייריסטית-דוגמנית-מתנדבת, היא גם מפליאה לשיר ולפרוט על גיטרה ופסנתר, מציירת בצבעי שמן ומים, ומדי פעם אף שולחת ידה ברישום. היא מבשלת חבל על הזמן, אבל רק אוכל טרי ובריא, אצלה למטבח לא נכנסים ג'אנק פוד או חומרים משמרים.

ועוד לא הזכרנו שהיא עיצבה בעצמה את הבית, בטוב טעם. ולא דיברנו על הווילונות שרקמה בעצמה, ועל השידה העתיקה שהיא שחזרה בעצמה.

אהה, והיא גם נראית נפלא כשהיא קמה בבוקר.

אשה ממוצעת, לא? אולי לא, אבל זה, בכל אופן, היה המודל הצנוע שעמד לנגד עיניי כשחשבתי על קשר זוגי. כל דבר פחות מכך נחשב בעיניי התפשרות והתחמקות, והרי האהבה היא הכל בחיים, אז למה להתפשר? שווה לחכות ולחכות לדבר האמיתי. וכשהוא יבוא - לא יהיה סוף לאושר.

כמובן, המודל שלי למערכת יחסים היה הקשר בין פמלה לאנדי מקלפלין, בעלה היקר. מהרגע הראשון היתה ביניהם כימיה מדהימה. זו היתה אהבה ממבט ראשון, או יותר נכון ממבט אפס, כי הם פשוט חיכו זו לזה. הם חיו את חייהם בידיעה, שבן הזוג שלהם קיים, וברגע שראו זה את זו, הם ידעו שזה זה לנצח. הם תמיד מבינים זה את זו ותמיד תומכים ומפרגנים. הם מטיילים המון, והילדים שלהם אף פעם לא מעצבנים או בוכים.

לפעמים הם רבים, אבל כשזה קורה זה כל כך יפה וזורם. הוא טורק דלת והיא צועקת, והם עדיין נראים יפים. את המריבות שלהם לעולם לא מלווה הרגשת ריקנות, חרטה או צער.

זה מה שרציתי, והאכזבות התמידיות לא איחרו לבוא

אבל דמיונות לחוד ועובדות לחוד. לא מצאתי פמלה כזאת, ולא הצלחתי ליצור מערכת יחסים שכזו. מובן שהאשמה נפלה על בת הזוג: עדיין לא מצאתי את הנכונה... היא לא מספיק... כנראה שזה לא זה... זה לא הקשר הנכון... זה לא מרגיש נכון... עדיף לחכות ולא להתפשר... ועוד פנינים בסגנון זה.

כשהייתי בקשר, הייתי משווה כל הזמן את הקשר לאותו זוג דמיוני שהמצאתי. ואם הייתי פוגש מישהי, מיד הייתי בוחן אם אוכל להרגיש כלפיה כמו שמרגישים זה אל זה צמד ידידיי האמיצים, אנדי ופמלה.

אם היו שואלים אותי, ודאי שהייתי מודה שהכל סתם הוליווד, וברור שאין כזה דבר. אבל מתאכזבים עם הלב, לא עם השכל. בלב, זה מה שרציתי, והאכזבות התמידיות לא איחרו לבוא, אפילו שידעתי בשכל את האמת.

הלוואי שהייתי דואג לשפר את עצמי היום, כמו שדאגתי לטפח את המודל שלי לזוג האידיאלי, פרי דמיוני. הספיקה זווית חיוך לא נכונה, הספיק עלבון קטן שהורס את הזרימה - וכבר ידעתי שזה לא זה. הרי בדבר האמיתי הכל אמור לזרום ללא כל מכשול, אמורים להרגיש כל הזמן בכל רמ"ח איברינו ושס"ה גידינו שזהו זה.

בחיים האמיתיים, אי אפשר לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה.

אי אפשר לרצות בן זוג מאוד שקול ורציני, אבל גם נורא ספונטני, קופצני ושמח.

אי אפשר לרצות מישהי שנראית כמו נערת שער, אך מצד שני, שהמראה שלה לא יעסיק אותה ושלא תבלה חלק ניכר מזמנה תחת הפן ועיפרון האיפור.

אי אפשר לרצות מישהו נורא רגיש, שחש בניואנסים הקטנים, אבל גם מאוד יציב בנפשו; רגישות באה בעסקת חבילה עם תסבוך ומצבי רוח.

אי אפשר לרצות מישהי, שגם יהיה אפשר להתגאות בכישורים המקצועיים שלה, אך גם שתהיה אשה שתעדיף להישאר בבית ולגדל את הילדים.

כל תכונה באה על חשבון תכונה אחרת. השילוב של דבר והיפוכו קיים רק אצל בני הזוג מקלפלין הדמיוניים שלי.

הכי כיף בעיניי במערכת יחסים זו ההרגשה של "להיות בבית"

אז מה הפתרון?

אם הייתי צריך לבחור, מה הדבר הכי כיף בעיניי במערכת יחסים, הייתי בוחר בהרגשה של "להיות בבית". הכיף של חוסר פוזה מוחלט. מכירים זה את זו בלי כל השטיקים, ועם כל היתרונות והחסרונות, התאוות ואצילות הנפש. אתם יכולים להרשות לעצמכם להתמוטט (אין על מי לעשות רושם), או להתעלות באמת (שוב, אין על מי לעשות רושם). אתם חבילה אחת. כל בעיה תמיד תיפטר בתוך החבילה. כל אופציה עתידית תיבחן כלפי החבילה שלכם. זה אתם. זה הבית שלכם. זו היחידה שלכם. משפחה.

פעם, לפני שהתחתנו, שאל אותי מישהו שהכיר אותי ואת ציפיותיי היטב: "אתה יודע איך אפשר להרגיש זה אל זה כאילו אתם נשואים כבר עשר שנים?"

"נו... איך?" שאלתי בצפייה לקיצור דרך מדהים.

"צריך להיות נשואים עשר שנים", השיב.

וכמה הוא צדק. אין תחליף למה שהזמן יחד עושה. אין דין קשר בן שנה, כדין קשר בן שנתיים. אין דין קשר בן חמש שנים, כדין קשר בן עשר. וככל שהזמן עובר, עם נכונות והשקעה, הקשר מעמיק והרגשת האינטימיות גוברת. הרי זה הבית שלכם, וככל שנמצאים בו יותר זמן, מרגישים יותר בבית.

תמיד אנחנו מחפשים למצוא את האדם איתו תהיה לנו את האינטימיות הזו, אבל מה שיוצר אותה הוא הזמן. כשבאים לבחון שותף לחיים, כדאי לשים דגש על התכונות העקרוניות, כמו טוב לב, פתיחות, יכולת הקשבה, נכונות להשקעה. האינטימיות והקירבה יגיעו עם הזמן. צריך רק קצת (או המון) אומץ לקפוץ למים.

ואם בחרתם אדם טוב, ולאו דווקא אחד שעונה על רשימת התכונות ה"מקלפליניות" שלכם, עם נכונות להשקיע - מובטח לכם שתצליחו לבנות את החבילה שלכם, ושהקירבה ותחושת השותפות לחיים, אכן ישכנו במעונכם.

הזיקוקים כבר יבואו אחר כך.

באדיבות www.aish.co.il - אתר עם חוכמת חיים