מתוקה, יש משחק הלילה
בבורות המתעניינת הזו יש משהו מתוק. אני, דווקא נשים במגרש כדורגל עושות לי את זה. זה כמו נשים על טוסטוס, רק משופר. חמודות, ערסיות, צעקניות, ביישניות - את כולן אני צד. אי של נשיות בתוך עולם הגבריות הבהמי
"וואלה?" היא עונה לי. מין וואלה מסכן, חלוש ועדיין לא מתעניין שכזה, ואחר כך הייתי בטוח שאני שומע מרחוק את המוח שלה תופר כמה מחשבות עלי ועל השטויות שיש לי בראש. זה היה "וואלה" ששמור לתיבות פנדורה מהסוג שלנשים אין כוח להתמודד איתו. "יש משחק? לא ידעתי" היא אומרת (אבל הפעם בקול רם) ואני יודע שהשאלות הקשות באמת עוד לפנינו. "מי נגד מי?", "מה זה, בכדורסל?" ושאר שאלות לתשובות שייכנסו מאוזן אחת וייצאו מהשניה כאילו לא נאמר דבר. בעצם כמו שאני אשאל מה היא קנתה עם עדי, החברה היפה שלה, בדיזנגוף. "ברור שכדורגל מתוקה, אין בית"ר בכדורסל" אני אומר, שומע את הציפיה הטבעית שלי שיהיה לה לפחות את החוש הבסיסי שיש לכל בעל זיפים ממוצע - מתנפצת אל מול המציאות.
בבורות המתעניינת הזו יש משהו מתוק. אני, דווקא נשים במגרש כדורגל עושות לי את זה. זה כמו נשים על טוסטוס, רק משופר. חמודות, ערסיות, צעקניות, ביישניות - את כולן אני צד. אי של נשיות בתוך עולם הגבריות הבהמי, אני חולה על זה. חולה על זה גם צלם הטלויזיה שתמיד מתעקש להביא לנו בשידור ישיר איזו מותק עם כובע אדום על הראש ולשים את הנמשים שלה בקלוז אפ כזה שאפשר כבר להריח את הדולצ'ה וגבאנה שהיא שמה על עצמה לכבוד כל הדוגמנים של בלומפילד.
יש כאלה שצועקות למאמן שאמא שלו מצאה לעצמה מקצוע
בגלל זה שמחתי כשלימור הסכימה שנלך למשחק החשוב בבלומפילד, ועוד בלי שכנועים. שלפתי בספונטניות, היא ענתה בלי לחשוב. מעולה, אמרתי לעצמי, כבר הסתגלה לחוקי המשחק. "אני מארגן כרטיסים ובא לאסוף אותך מהעבודה בשש וחצי".
היא באמת היתה גיבורה בהתחשב בתחושות הגועל שוודאי עלו בה כשהבחור שמעלינו, זה שנראה כמו הכלאה בין יצור מהספארי למקור מהצפארי, מילא לה את הקפוצ'ון בארבעה קילו של קליפות ובשאריות של קשיו. בהתחשב גם בקללות שהיא שמעה שם, קללות שכנראה לא שמעה אף פעם, אלא מהסוג שהמין הנשי מככב בהן, בעיקר מההיבט האורלי. היה ממש מקסים להסתכל בעיניה הירוקות והמשתאות כשעלתה אל היציע וכר הדשא הרחב, ירוק כהה אף הוא, הולם בה יחד עם שאגות הקהל. אפילו נראה היה שהיא גומעת בשקיקה כל התקפה וכל אירוע על הדשא. לא רע ביחס למי שקוראת מגזין בדיוק כשכולם רואים את מכבי תוקעת את האיטלקים בגמר גביע אירופה.
אחרי המשחק הייתי בטוח שמצאתי סופסוף את נשמתי התאומה ורציתי שנמשיך למפגש הסטייק לדחוף משהו לבטן, אבל היא נתנה לי את המבט הזה (פעם קודמת פגשתי אותו כשרציתי לגוון את הסקס שלנו עם אתגר למיטיבות לכת...) ונסעתי הביתה באיטיות, מנסה למשוך עוד את טעמה של החוויה שחשבתי שתחבר בינינו לנצח. היא אמרה לי שלא סבלה יותר מדי ("היה כיף"), וחלומות הסטיק שלי התפוגגו למראה עלי הביבי שנישנשה מול הראי...
אחרי זה הרגשתי שאני חייב לה לנצח נצחים. היא באה איתי לראות כדורגל, ואני כבר פינטזתי על מנוי למשחקי הבית ועל החולצה האדומה שאקנה לה בחנות המוצרים של המועדון. דווקא היא מכולם. היא, שלא אהבה לצאת עם חברים שלי, שאהבה רק את תחושת הבית והחמימות, את תחושת הביחד המצומצמת שלנו - היא מכולם הפיחה בי ובכל הקשר שלנו משב רוח רענן של תקווה. מצאתי את המיוחדת שלי.
בסופו של דבר, אחרי חודשיים, היא השאירה אצלי את הדולצ'ה גבאנה שלה, זה שאני תמיד מריח בקלוזאפים על הבחורות ביציע. השאירה גם הרבה תמונות באלבום שעשתה לנו לכבוד השנתיים שחגגנו יחד. אני זוכר אותנו מטיילים באוסטרליה, קורעים את המדבר באוטו המקרטע, מתפללים שלא ישאיר אותנו לחסדי זרים באמצע שומקום. אני זוכר איך סידרנו את הדירה החדשה שעברנו אליה, מתרגשים מכל מדף ומכל ספר ששמנו עליו. אני זוכר אותה ביומולדת הפתעה שאירגנתי לה, עושה לי כחול בצלעות מרוב החיבוק.
הכי הכי אהבתי אותה בבלומפילד
דרכינו נפרדו. קורה גם לטובים ביותר. מה שמוזר הוא שבסופו של דבר, הכי הכי אהבתי אותה בבלומפילד. מכל הכאוס שקשר משאיר תמיד אחריו, אני לא מפסיק להיזכר במבטה האוהב כשישבה לימיני, יפה וענוגה, בתוך בליל הצעקות והגרעינים הגברי הזה, מתעלמת בעליל מהקופיף שלא הפסיק לפצח לה גרעינים שחורים לתוך הקפוצ'ון.
