את לבד?
כי אולי את לא צריכה לקרוא את הספרים האלה לבד, בחושך. יש פה יותר מדי דם. וזה לא קשור לאקס שלך
כבס את האישה
לא יודעת מה אמרו לכן בבית, אבל הגיע הזמן לגלח את הזיפים מספרות המתח ולגזול ממנה את הייחוס הגברי. כאילו, מה קרה? הרי הרצון להרכיב משברי המציאות עולם מובן ושלם מצוי בבסיס הספרות כולה. ספרי מתח פשוט הולכים עם זה רחוק יותר.
בראש הכיפה, זאת אומרת במרומי טבלאות רבי-המכר, שולט הרלן קובן עם "אל תגלה", שמספק מתח להמונים ובכל זאת מצליח לא לגמור בתור זבלון מוחלט. בלב הפרשייה: רופא שאשתו נרצחה לפני שמונה שנים מקבל ממנה במפתיע אותות חיים ויוצא לבדוק מה פה קורה פה.
כיוון שהבלש כאן הוא למעשה הבעל האבל, המעורבות שלו בפרטי התעלומה אינטימית עד כדי כך שבמהרה הוא הופך מצייד לניצוד. באופן כזה, הדינמיקה של הפענוח משחזרת לא רק את האירועים שהובילו להווה של היצירה, אלא נמתחת גם אל העתיד. ובמילים פשוטות, אנחנו רוצות לדעת לא רק מה קרה פעם, אלא גם מה יקרה בהמשך ואם יש מצב שהדוקטור האלמן כבר פנוי רגשית.
למרות שקובן דוחס לא מעט פיתולים לתוך העלילה, הפתרונות שהוא מוצא לא יצירתיים במיוחד. זאת לא קשירת חוטים מהסוג האינטליגנטי והאלגנטי, והידע מושג באמצעות פרקטיקות של אלימות. משמע, מי שלא מגלה את הסודות שלו - חוטף. בהתאם לכך אין כאן תרגילים אינטלקטואליים או שאלות על טבע האדם: המניאקים תמיד מניאקים, יפי הנפש נשארים יפי נפש, והדמויות הספורות שגולשות בין שני הצדדים לא מספיק מפותחות בשביל לקרוא לזה מורכבות.
מה שכן, קובן עוטף את כל הבלגן בעלילה רומנטית מהזן הדביק והממכר ביותר. זה לא מסע הירואי בשם הצדק, והאמת חשובה רק כל עוד היא מסייעת לזוג האוהבים להתאחד מחדש. בסופו של דבר מדובר ברב-מכר מקצועי שבא לתת עבודה, מאמין שהלקוח תמיד צודק - ולא מנג'ס לו שהמכנס ההוא דווקא ישב עליו יותר טוב.
"אל תגלה", הרלן קובן, מאנגלית: ירון פריד, ידיעות אחרונות - ספרי חמד
הרביעייה הסודית
אם קובן מאכיל אותנו בכפית דם, יזע, דמעות וסכרין ואז אומר לנו לעשות "צ'יז" - אז מייקל מרשל מערבב בקערה פחד, אימה, תועבה ואיזה משהו מר, ומצווה עלינו לפתוח פה גדול ולעצום עיניים.
"אנשי הקש" מורכב משלושה סיפורים מצמררים שמתקיימים בנפרד ומתחברים בקצוות. כולם באים לספר לנו משהו על אמריקה של דור הפרחים, של צ'רלטון הסטון ושל אלה שחיים את שני הקצוות האלה. יש לנו כאן טבח המונים, אדם שמוצא פתק מהוריו המתים שמבשר לו שהם עדיין חיים - ורוצח סדרתי שחוטף נערות צעירות ושולח במתנה להורים סוודר מעוטר ברקמה משערותיהן.
ארבע דמויות שונות מתפקדות על תקן הבלש שמבקש להשיב לכאוס את הסדר שהופרע. לכולן יש אינטרס אישי בטרגדיה, הן פגועות ואבודות, וקודם כל רוצות לסדר כמה דברים עם עצמן. וזה שעל הדרך בורח להן גם חוש צדק - זה סתם בונוס.
"אנשי הקש" הוא לא מותחן מהסוג שמשבץ באקראי חתיכה לצד חתיכה ומציג לבסוף תמונה אחידה אבל שטוחה. מדובר ברומן כתוב היטב שחופר עמוק למטה ומחפש את היסודות שמרכיבים את הקטסטרופה, כך שהשאלה שמלווה אותו היא לא רק מי עשה את זה, אלא גם מה ההורים שלו עשו לו שהוא נהיה כזה בן זונה.
מרשל מביא לנו את הצד המדורדר של החיים הרגילים, את השטן שבאדם שמתחבא באיש הזה שבדיוק נדחף איתנו למעלית. ככזה "אנשי הקש" הוא בדיוק מה שאת רוצה למצוא כשאת קוראת ספרות מתח. והוא גם בדיוק מה שאת ממש מקווה לא להיתקל בו בפינות חשוכות בדרך הביתה.
"אנשי הקש", מייקל מרשל, מאנגלית: נטע ידיד, ינשוף
משיגנע קופ
באי נידח לא רחוק מבוסטון מצוי בית משוגעים מהסיוטים, שמאכלס פושעים אכולי טירוף וממשטר את היצרים האפלים בתרופות הרגעה. אל המציאות המתעתעת הזאת של "שאטר איילנד" פולשים מהעולם הנורמלי שני בלשים, במטרה לאתר חולה מסוכנת שהלכה לאיבוד.
רק שלאחד החוקרים יש עניין נוסף באי: הוא בא להשכין בו צדק פרטי ולמצוא את הקוקו שרצח את אשתו ואושפז באגף הסגור. ואל תתנו לפרטים לבלבל אתכן, זה שהוא שוטר לא אומר שהוא שומר חוק - ואני לא מדברת רק על ג'וינטים. הבלש הגבר-גבר שלנו הוא רקוב ופגום, מלא בזעם וכאב, מאוד אנושי ויש לו רק אלוהים אחד - הוא עצמו.
עד כאן הכל סבבה. אחרי הכל גברים שרוצים בלי ידיים ויודעים לבד מה נכון אנחנו מכירות בשפע. אבל המחבר דניס ליהיין (שכתב גם את "מיסטיק ריבר") רוצה יותר מסתם אקשן של שוטרים וגנבים ותן לו בשיניים: הוא רוצה להשתעשע איתנו בטריקים פלספניים, ולערער את השמועה שאומרת שיש רק מציאות אחת ושהאמת היא אבסולוטית. לכן מעביר ליהיין את זירת המסתורין מהפרטים הקטנים של היומיום אל מרחבי הנפש האנושית, והופך את הבלש ממפצח התעלומה לסוד הגדול שלה. ככה שבסופו של עניין, אם נרצה להבין מה הפתרון נהיה חייבות להבין קודם מי הפסיכי שמספר אותו.
"שאטר איילנד", דניס ליהיין, מאנגלית: ערן שדה, כינרת-זמורה-ביתן
לתם ולנעל
כאילו שמה שחסר לי בחיים זה עוד גבר שישוויץ כמה הוא חכם, הנה מגיע לו "ברוקלין היתומה" של ג'ונתן לתם ומראה שעוד לא סבלתי די: לתם חושב שאת הכישלון שלו לכתוב מותחן אפשר להחביא בערמת שטיקים, כמו נגיד בלש עם תסמונת טורט. כאילו, אותו גימיק פרפורמטיבי שמיצה את עצמו כבר ב"פרקליטי אל.איי" ומופיע כאן כגבבה של משפטים משעממים שחוזרים על עצמם.
במרכז הסיפור ליונל אסרוג - בלש חובב כריכי פסטרמה שמתמודד גם עם טורט וגם עם זין שנראה כמו פחית בירה מעוכה - יוצא לחפש את הרוצח של הפטרון שלו. למען האמת, אסרוג, אותה ברייה ממצמצת שנוהגת לצרוח "רד לי, רד לי" (כי "תמצוץ לי" פשוט עוד לא הגיע למתרגמים), הוא לא באמת בלש. הוא אחד מחבורה של לוזרים יתומים שקיבלו חסות מעבריין-צעצוע טוב לב בשם פרנק מינה, והפכו לחבורת היס-מנים שלו בחברת הסעות / סוכנות חקירות מפוקפקת.
כשמינה נרצח מחליט ליונל למצוא את מי שהרג את האבא היחיד שבעצם היה לו, ונודד אחריו ברחובותיה של ברוקלין בלי לעצור אפילו פעם אחת לקפה בוויליאמסבורג. שנאמר, גם מוזר וגם לא אופנתי. בכל מקרה, מסתורין של ממש אין לנו, וחוץ מכמה הפתעות קטנות, הספר לא מצליח לייצר שיאים. מה שכן, קריקטורת הבלש הזאת באה להזכיר לנו שלמכוערים יש בקודקוד משהו שאין לחתיכים: שכל. אה, וגם עוד כמה תכונות טובות כמו נאמנות, מסירות ויכולת עצומה להעניק אהבה. אז בפעם הבאה שאת מסרבת לאיזה שמניקו עם שערות על הגב, רק תזכרי איזה גאון את מפסידה.
"ברוקלין היתומה", ג'ונתן לתם, מאנגלית: שרה פ' פרידמן, עם עובד
