תקשורת מגויסת ושאר לקחים
למה החמיאו לפרץ - וכשנבחר התחילו להכפיש? מדוע מתעקשים היועצים להבליט את הראש ולא את הנבחרת? איך פוגעת הציניות של הפרשנים באחוזי ההצבעה של הצעירים? ומתי גם אנשים מסוגו של עוזי דיין יוכלו להיכנס לכנסת? שבוע לפני שריקת הפתיחה - סיכום ביניים של בחירות 2006, שבניגוד למה שנדמה - ממש לא היו משעממות
בדיוק שבוע נותר עד פתיחת הקלפיות, ואם לא יתרחש אירוע דרמטי ובלתי צפוי - אפשר כבר לסכם את מערכת הבחירות לכנסת ה-17, וגם להפיק ממנה כמה לקחים.
א. זה נקרא משעמם?!
מי שאומר שמערכת הבחירות הייתה רדומה ומשעממת, ושבפוליטיקה הישראלית לא קרה דבר - פשוט לא היה בארץ בחודשים האחרונים. בתוך שלושה חודשים התפצלה מפלגת השלטון, כשמנהיגה מקים מפלגה חדשה; במפלגת העבודה התחוללה הפיכת חצר, ומנהיג היסטורי שלה, שהובס בקלפי הפנימית, היפנה לה עורף ועבר למפלגה אחרת; ההרכב העדתי של בוחרי מפלגה זו השתנה לראשונה מאז סוף שנות ה-60 של המאה הקודמת; המנהיג הלאומי הנערץ, אבי האומה, שקע בתרדמת; בנו - המנכ"ל של המדינה - הורשע בפלילים, נשלח לכלא ופרש מן החיים הציבוריים; חברת-כנסת נוספת הורשעה ונגזר עליה עונש מאסר.
המפלגה שהייתה השלישית בגודלה התפוגגה ונעלמה; המפלגה הדתית-לאומית עמדה בפני סכנת היעלמות, וכדי להציל את עצמה התאחדה עם מפלגת הימין הלאומנית; בימין הרדיקלי פרץ מנהיג חדש, הקוטף את תמיכת רוב העולים מחבר העמים; מן המירוץ לכנסת עפה חבורת פוליטיקאים מפוקפקת ונכנסים פנים חדשות, סימפטיות למדי, מתחומי חיים חדשים: תקשורת, אקדמיה, עסקים והמגזר השלישי. מצד שני, לאחר שצברה הישגים במספר הגנרלים והקולונלים בפרלמנט, רושמת עתה ישראל הישג חדש: במספר אנשי השירותים החשאיים המגיעים לצמרת השלטון - חומר הראוי למחשבה. אז מי אומר שלא קרה כלום בפוליטיקה שלנו?
ב. עם כזה אקשן, מי צריך קמפיין?
גם מצבה הגיאופוליטי של המדינה השתנה במידה משמעותית בחודשים האחרונים. סוגיית ההתגרענות של איראן עלתה מדרגה; מעמדה של ארצות-הברית באזור נפגע בעקבות הוויאטנמיזציה של עיראק; ובעיקר - חלה מהפכה ברשות הפלסטינית, כשמפלגה פונדמנטליסטית עלתה לשלטון. על יחסי ישראל והפלסטינים הוצב מחדש סימן שאלה גדול. טועה מי שחושב שתעמולת הבחירות - ובמיוחד התשדירים - הם המעצבים את דפוסי ההצבעה. מה שקובע את גורל מערכת הבחירות הוא בעיקר האירועים הפוליטיים השוטפים. רק אם הבחירות מתנהלות ב"עונת מלפפונים", מקבלים הטריקים והטקטיקות של הקמפיין משקל. אבל עם סדרת אירועים כה מסעירים - די להיזכר רק במבצע אנטבה א-לה-יריחו - מי בכלל צריך תעמולה?
ג. התקשורת כבר הצביעה
כבר הרבה זמן לא הייתה התקשורת כה מזוהה פוליטית, כמו במערכת הבחירות הנוכחית. ניצחון פרץ בעבודה הביא לגל של תמיכה בו ובה, אך לא חלפו ימים רבים - והתקשורת החלה לנהל מסע הכפשה נגדו. בעוד שעיתונאים בלתי משוחדים מדברים בשבחו באופן פרטי ונרגשים למדי מפגישה עימו, ממשיכים פרשני צמרת לנעוץ בו סיכות: אין לו ניסיון; הוא בכלל מרוקאי; יש לו שפם; אינו ראוי. צריך להודות, אל מול הרוח הנגדית שנושבת - התנהלותו של פרץ לאורך הקמפיין מוסיפה לו נקודות זכות רבות.
מאידך, קדימה של ישראל נהנית מאהדה ותמיכה בדומה לזו שקיבלה הפורצה-איטליה של ברלוסקוני, כשזה רץ לבחירות ב-1994. האם זה נובע מן החידוש שבעצם הקמת המפלגה (והרי התקשורת מכורה לחידושים)? אולי זה בגלל השקפת העולם המדינית של קדימה - יציאה מרוב השטחים וחיסול ההתנחלויות מבלי לוותר על המשך השליטה בפלסטינים? ושמא בסיס ההזדהות הוא בכלל אחר: הקירבה המעמדית, ההתחככות החברתית, הזיקה של צמרת התקשורת לאוליגרכיה הישראלית? יהיה ההסבר אשר יהיה, חלקים משמעותיים בתקשורת נתנו לקדימה פור על פני המפלגות האחרות בקמפיין. יותר מכל, חל החורף שינוי בכללי המשחק העיתונאיים: אם בעבר ניסתה התקשורת להסוות את תמיכתה במועמד זה או אחר, הפעם עשתה זאת בגלוי, במופגן ומתוך הנאה. עידן העיתונות המעורבת, העיתונות כשחקן פוליטי, שהחל בישראל לפני עשור, הגיע בבחירות הללו למיצוי.
ד. תעמולה מיושנת
העידן החדש של הפוליטיקשורת עשה את "חוק הבחירות: דרכי תעמולה" למיושן ומגוחך, ויש צורך דחוף לשנותו מן היסוד. שיעור הצפייה הנמוך בתשדירי הבחירות מעיד שהם לא יותר מבזבוז זמן וכסף. גם ההבחנה הישנה בין מה שמותר לפוליטיקאי לומר בשידור (קרי "לגופו של עניין") לבין מה שאסור ("תעמולת בחירות") היא מלאכותית ואינה מחזיקה מים. האם יכול מועמד בתקופת בחירות לומר משפט אחד שאינו בעל אופי תעמולתי? ומדוע כל ניסיון לשכנע את הבוחרים הוא בהכרח בגדר תעמולה במובן הרע של המילה? יש מידה לא קטנה של קיפוח בעצם היתרון המלאכותי שניתן בזמן השידור למפלגות הגדולות, ובכלל - ריכוז משדרי התעמולה בשעה אחת מבריח את הצופים או מרדים אותם. צריך לפזר את השידורים ביחידות זמן קצרות לאורך שעות השידור, כמו שעושים בפרסומות. קיצורו של דבר, יש צורך במחשבה חדשה, רעננה ומקורית, שתתאים את מערכת הבחירות לעידן התקשורתי החדש.
ה. ציניות משתקת
לפני שנים מספר פרסמו חוקרי תקשורת בכירים בארצות-הברית ספר בשם: "הספירלה של הציניות". עיקרו פשוט: התקשורת, שתפקידה לבקר את השלטון, איבדה את חוש המידה ובמקום לבקר, עוסקת בהתקפה חריפה, המעודדת בוז, זלזול וציניות כלפי השלטון. ההשפעה השלילית המצטברת של גישה זו הצמיחה דור המוכן לזרוק את התינוק עם מי האמבט; דור שאיבד כל עניין ואמון בחיים הציבוריים ובמוסדות הדמוקרטיים. כך, במקום להוות כלי לחינוך אזרחי ו"כלב שמירה" של השלטון, היא מגדלת דור שמואס בפוליטיקה. זו הסיבה שאחוז המצביעים הצעירים הולך ויורד משנה לשנה. ישראל "פיגרה" אחר מדינות רבות באירופה בסינדרום הזה, אך הפעם קפצה מדרגה. מכאן הסקרים המצביעים על ירידה משמעותית הצפויה בשיעור ההצבעה של צעירים. יזכרו נא פרשנינו באשר הם: ביקורת - כמה שצריך; אבל עודף ציניות עולה לנו ביוקר. יש עדיין פוליטיקה אידיאולוגית הגונה, וגם כמה פוליטיקאים ישרים. לא הכל מסריח, ועוד יש הבדל בין ימין לשמאל.
ו. הנבחרת, לא המנהיג
זר שהיה נוכח במערכת הבחירות בארץ היה בטוח שהמשטר שלנו הוא נשיאותי. אחרת, מדוע מושם דגש כה רב על שלושת המועמדים לראשות הממשלה? הסיבה היא שאנו מאמצים את דפוסי מערכת הבחירות האמריקנית, ושוכחים ששם יש משטר ממין אחר. השיטה שלנו היא פרלמנטרית, ומי שקובע בסופו של דבר את המדיניות אינו איש אחד - אף כי אין לזלזל בחשיבותו של ראש הממשלה - אלא העבודה הקולקטיבית של ההנהגה הפוליטית. לכן, כשהולכים לבחירות, לא צריך לחשוב על אולמרט, פרץ או נתניהו, אלא על הנבחרת של כל אחת מהמפלגות. ואפרופו נבחרת, שמתם לב שהליכוד לא הציג מועמד טבעי לתפקיד שר הביטחון? האם נתניהו מייעד את התפקיד לעצמו, או שאולי מחכה לו בשקט עוד גנרל במיל', שמוכן להיענות לצו התנועה גם אם לא יהיה חבר-כנסת?
ז. השיטה רקובה
מערכת הבחירות חשפה את מה שידוע כבר שנים רבות: משהו לקוי ופגום בשיטה שלנו. קחו לדוגמה את עוזי דיין; אילו היו לנו בחירות אזוריות היה האיש הזה - אחד האנשים המוצלחים בחיים הציבוריים בישראל - נכנס לכנסת ללא כל בעיות. הוא לא צנח לפוליטיקה הישר מן הצבא ולא רימה לגבי מועד השחרור שלו. שלוש שנים חרש את הארץ והיה מעורב ביוזמות אזרחיות מגוונות, אף הפגין אומץ אזרחי בהצעותיו לקצץ את תקציב הביטחון. אבל בשיטת הבחירות המפלגתית-ארצית, יהיה זה נס אם יעבור את אחוז החסימה - וחבל.
רק בשביל אדם נקי כפיים כמותו צריך היה לשנות את שיטת הבחירות הארצית ולעבור לשיטה אחרת. לא נשיאותית כמובן, זו אינה מתאימה לישראל, אלא פרלמנטרית מעורבת: 90 חברי-כנסת ייבחרו במחוזות, 30 ברשימות ארציות. זה, יחד עם העלאת אחוז החסימה, יקטין את מספר המפלגות, יגדיל את תלות הנבחר בבוחרים ויחזק את יכולת המשילות של השלטון. הצורך בשינוי שיטת הבחירות והממשל אינו חדש, אבל מערכת הבחירות הנוכחית הוכיחה שוב עד כמה הוא דחוף.
_a.jpg "צילום: ירון ברנר")
